לפני מספר שנים חילקו באוניברסיטת חיפה לקראת יום העצמאות מנות פלאפל מעוטרות בדגלי ישראל. סטודנט ערבי שלמד אתי ניגש אלי ואמר לי בחיוך: "תראה מה זה. אפילו את האוכל שלנו גנבתם מאתנו הפלסטינים ושמתם עליו את הדגל שלכם". זה היה ה"נרטיב" שלו. "תראה מה זה", השבתי לו, "גנבתם מאתנו את האמונה באל אחד, את אברהם אבינו, את הארץ היחידה שלנו, ובנוסף לכל גם את המיצובישי של דוד שלי". זה היה ה"נרטיב" שלי.
משום מה, כשאני שומע את המילה "נרטיב" מיד אני חש בריח השקר המצחין המדגדג במרומי חוטמי היהודי. מצאתי אותה יותר מדי פעמים במאמרי אותם "היסטוריונים חדשים", שכדי לקדם את רעיונותיהם האנטי-ישראליים והפוסט-ציוניים המציאו את מושג ה"נרטיב". "נרטיב", ממש כמו "כיבוש", פועל תמיד רק בכיוון אחד. מילה זו משמשת כיום עטיפה יפה לעטוף בה את ההרפתקה האומללה שאליה נגררו ערביי ארץ ישראל בשנת 1948. ניתן לומר בפשטות כי בשנה זו הם בחרו "להטביע את היהודים בנהרות של דם" ונכשלו. על כך מצטערים, כנראה, רבים מהם עד היום. במקום להסיק את המסקנות הנכונות ולנסות לחיות בשלום עם שכניהם היהודים, מבקשים מנהיגיהם כל העת לחתור תחת הדגל הישראלי, ויעיד על כך שפמו של בשארה שהתקרב לאחרונה מאוד לזקנו של נסראללה.
| מהפך |
|
| הנכּבה נכנסה לספרי הלימוד / מורן זליקוביץ' |
|
בספרי לימוד חדשים, המיועדים לבתי-הספר הערביים בארץ, מוצגים שני הנרטיבים סביב מלחמת 48' - וגם נושא הגירוש והפליטים מובלט. השרה תמיר ל-ynet: "הספר נותן תמונה מאוזנת, שמאפשרת גם לילד הערבי לקרוא על הסיפור שלו". אורלב: הספר - יום הנכּבה של מערכת החינוך בישראל |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
לא סוד הוא כי ההיסטוריונים הפוסט-ציוניים הפכו את ההיסטוריה לפוסט-היסטוריה, ללא רלוונטית. במקום לתאר את האירועים בצורה המתקרבת ככל הניתן לאובייקטיביות (שהרי אין בנמצא אובייקטיביות טהורה), הם נוטים לשכתב אותם. באופן פרדוקסאלי, דווקא גישות אלו, המתיימרות להציג את נקודות המבט של שני הצדדים, טוענות לקיומו של צד אחד מוסרי בלבד, הצד שמדבר ערבית ואוכל כנאפה. כעת מסתבר שעל בסיס זה עתידות להיכתב גם תוכניות לימודים.
תומכיה של תוכנית הלימודים המדוברת גורסים, לפי הבנתי, כי אחת ממטרותיה היא לגרום גם לילד הערבי לחוש יותר בנוח. ובכן, לדעתי עליו לחוש מאוד שלא בנוח על כך שמנהיגי ערביי ארץ ישראל בעבר, כמו גם ממשיכי דרכם בהווה, העדיפו את המלחמה על פני תכניות החלוקה. עליו לחוש מאוד שלא בנוח גם על הברית שכרתו עם הנאצים במטרה לפתור את בעיית היהודים בפלסטינה. מי יודע, אולי דווקא הרגשת אי-נוחות זו תגרום לו להתבגר למציאות פחות ששה אלי תרצ"ח? אולי יפקח את עיניו לראות כי בדיוק כמו בשנת 1948 שוב מושכים אותו מנהיגיו למרחץ דמים מיותר שמחירו כבד?
אז פעם אחת יולי, אני רוצה שתשמעי גם את הנרטיב שלי. מי יודע, אולי אפילו תכניסי אותו לספרי הלימוד?
ובכן, הנרטיב שלי הוא שבכל כפר ערבי שתחפור בו חצי מטר תגלה בית כנסת.
הנרטיב שלי הוא למצוא כתובת בת 3,000 שנה, לקרוא אותה בשפה שבה אני מדבר היום, ולהבין שההיסטוריה לא התחילה בשנת 1948 אלא על ידי דוד המלך בשנת 1048. לפני הספירה.
הנרטיב שלי גורס כי מי שיש לו בעיה עם הלאום הישראלי ולכן אינו עושה שירות לאומי, אל לו גם להיכנס בשערי הביטוח הלאומי.
לפי הנרטיב שלי מי שרוצה לחיות אתי בשלום יתקבל בברכה, אך מי שרוצה לארגן לי שואה נוספת יביא בחשבון גם אפשרות לנכבה נוספת.
הנרטיב שלי הוא פשוט מאוד: לשרוד.
רשמת?
