ט' באב עכשיו
החורבן, המרחף בתודעת כל מי שההיסטוריה של עם ישראל היא חלק מלוח השנה שלו, הוא גם המנוע להתמודדות יסודית עם משימות חיינו. הרב יובל שרלו גורס: צריך להשיב את תשעה באב לסדר היום הלאומי של מדינת ישראל
על מה חרבה ארץ ? העולם בו אנו חיים יענה בדרך כלל על שאלה זו בהתבוננות על התהליכים המדיניים והביטחוניים שהובילו לתבוסה.
אנו עצמנו למדנו זאת על בשרנו בשנה האחרונה בהתמודדות הישראלית עם הכישלון היחסי במלחמת לבנון השנייה – תשומת הלב ניתנת לתהליך קבלת ההחלטות, לטיב המודיעין, למצב מחסני החרום, לשרשרת הפיקוד ולרפיסות בפקודות. בדרך זו מנתחים היטב את האירועים האחרונים שהובילו לתשלום המחיר הכבד של המלחמה.
על כן, מרתק לראות את התרבות הרוחנית של הנביאים ושל חכמינו זכרונם לברכה. הם לא תלו את הכישלון הצבאי בטקטיקה או במדיניות. הם לא העמידו את סיבות החורבן במנהיגות הפוליטית או הבינלאומית. תשומת הלב שלהם ניתנה לכיוון שונה לחלוטין. סיבת חורבן בית ראשון הייתה שלוש העבירות הידועות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – וסיבת חורבן הבית השני הייתה שנאת חינם. עמדה זו של חז"ל מהווה למעשה חלק מעולם רוחני רחב בהרבה ששורשו בעולמם של הנביאים. הם שלימדו אותנו כי חורבן אינו מתרחש בשל נסיבות חיצוניות, ובשל כישלון מדיניות צבאית. חורבן מתרחש בשעה שקורסת החברה מבפנים, ותוצאות קריסה זו הן המדיניות המוטעית וההליכה כעיוורים אחר המציאות הנתונה.
שני דברים בונים את החוסן החברתי. העניין הראשון הוא הרעיון או ההגדרה העצמית הפנימית של חברה זו. חברה מתלכדת בשעה שיש בה דבר מה המניע את שותפתה ביחד. לא תועיל כל מערכת חוקית דמוקרטית אזרחית לבנות דבר מה יציב, שלמענו אנשים יסכימו למסור את נפשם ולהתמסר לענייני ציבור, אם לא תהיה מהות עקרונית המלכדת את הציבור להיות אחד. על כן קבעו חכמים כי בשעה שמהות חיים זו חרבה – האמונה הפכה לעבודה זרה, תבנית התרבות המשפחתית הפכה לגילוי עריות, וחיי אדם פסקו מלהיות ערך שהחברה רגישה אליו ופועלת לצמצום הפגיעה בו – לא נותר עוד חזון פנימי שהצליח למנוע את הקריסה לחור השחור של החורבן. העניין השני הוא הסולידריות החברתית, הקושרת בין בני האדם. הנכונות שלא לראות את עצמך בלבד, שלא לחיות בחברה בה אדם האומר "שלי שלי ושלך שלך" נחשב כמי שאימץ לו את תרבות מידת סדום, שלא להימנע ממעשה צדקה וחסד הנותנים ל"אחר" – היא הבסיס החברתי המחייב של האומה.
שני אלה קרסו, ובשל כך הגענו לחורבן. ביום תשעה באב איפוא אין אנו עוסקים רק בצער העמוק על מה שחסר בתוכנו, כי אם בתשתיות העמוקות שהביאו לקראת קריסה זו, ובנכונות לבנות אותן מחדש. יום תשעה באב אינו רק יום של שבר וחורבן, אלא יום בו אנו פונים גם לתיקון ולהתקדמות. תיקון זה צריך להיעשות בדיוק באותם שני מקומות בהם התרחשה קריסת היסודות. הוא צריך להיעשות בחידוש הרוח והמגמה המהותית של הקיום המשותף; הוא צריך להיעשות בחידוש הברית שבין אדם לאדם, בחיפוש אחר צדק חברתי וחסד אנושי המעצימים את הסולידריות, שאינה מזניחה את כל אלה שאינם נמצאים במרכז.
השבת יום תשעה באב לסדר היום הלאומי של מדינת ישראל משמעה חיבור וקישור מחודשים בברית אותה אנו כורתים – ברית של זהות יהודית שאינה הולכת אחר אלוהים זרים, ברית של חיי משפחה מועצמים, ברית של הימנעות קטגורית משפיכות דמים ומזלזול בחיי אדם ובכבודו, וברית מחודשת של אומה הדואגת לצדק ומשפט חסד ורחמים. החורבן, המרחף בתודעת כל מי שההיסטוריה של עם ישראל היא חלק מלוח השנה שלו, הוא גם המנוע להתמודדות יסודית עם משימות חיינו בהווה, לקראת העתיד המזהיר הצפוי לנו.
