קוראים לי גדעון. אז אל תקראו לי שחור
אני נראה טוב, בנאדם רגיל עם עבודה, תחביבים, דירה סבבה. בקושי יש לי מבטא. אין לי שום מחלות עור ואני נורמלי לחלוטין. יותר מדי נורמלי, אולי. נאלצתי להתגבר על לא מעט מכשולים שניצבו בפניי בגלל מוצאי. אני בן למשפחה אתיופית, דור שני בארץ, ולא מצליח לעבור את מחסום הבחורות הישראליות
אני שונא להתלונן. גם כי חינכו אותי ככה, וגם כי אני באמת מאמין שבנאדם צריך להתמודד עם המציאות שלו. כלומר, לנסות לשנות את מה שאפשר ולקבל את מה שאי אפשר לשנות. קלישאה קלישאה, אבל אני באמת מאמין בזה ומשתדל לחיות ככה. ובגלל שאני שונא להתלונן, לא קל לי לכתוב את השורות הבאות.
נאלצתי להתגבר על לא מעט מכשולים בחיי. מכשולים שניצבו בפניי בגלל מוצאי, ובגלל העובדה שהמוצא הזה בא לידי ביטוי באופן בולט במראה החיצוני.
ברוב המסגרות שעברתי בחיים הייתי האתיופי היחיד, או אחד ממעטים. השחור היחיד. וממש אין לי בעיה עם המילה "שחור". אלה שנזהרים שלא להשתמש בה בשביל להיות פוליטיקלי קורקט אינם יותר טובים בעיניי מאלה שמשתמשים בה.
נולדתי אמנם בשכונה בה היו אתיופים רבים, אבל בגיל צעיר יחסית החליטו הוריי לצאת מה"גטו" ולעבור לשכונה רגילה – צעד חריג למדי בקרב אתיופים. כלומר, ישראלים ממוצא אתיופי, אם ממש לדייק.
בכל המסגרות נתקלתי בגזענות. הגזענות הזו התגלתה בצורות שונות: לעיתים בלעג גלוי, לעיתים בהתלחשויות מאחורי הגב ולעיתים ברחמים. אבל לאט-לאט הצלחתי להשתלב (מילה שאני שונא). סיימתי את בית הספר בהצלחה, עשיתי צבא, עשיתי טיול בדרום אמריקה, התקבלתי לאוניברסיטה, סיימתי בהצלחה ואני עובד בעבודה נורמלית (לא "אתיופית" טיפוסית). כיוון שאני שונא להתלונן, קשה לי עוד יותר לכתוב את השורות הבאות.
לא הצלחתי לפגוש אפילו ישראלית אחת שתרצה בי כגבר
יש רק מחסום אחד שעוד לא הצלחתי לעבור: בחורות ישראליות. עוד לא הצלחתי לפגוש אפילו ישראלית אחת שתרצה בי כגבר. היו לי ידידות בצבא ובאוניברסיטה, אני בקשר טוב עם בנות מהעבודה שבה אני נמצא כיום, אבל חברה? סקס? מחוץ לתחום.
בואו נשים את זה על השולחן - זה בגלל המוצא שלי. כל ניסיון למצוא לזה הסבר אחר יהיה פתטי. תאמינו לי שאני נראה בסדר גמור, טוב אפילו. בנאדם רגיל: עם עבודה, תחביבים, עיסוקים, דירה סבבה. בקושי יש לי מבטא. אין לי שום מחלות עור ואני נורמלי לחלוטין. יותר מדי נורמלי, אולי. אני רואה את חבריי: גברים רגילים שלא עולים עליי במאומה, אלא אם כן מחשיבים עור לבן כיתרון, מכירים בנות לקשר כזה או אחר. חלקם מצליחים יותר, חלקם מצליחים פחות. אבל יש אצלם "תנועה". אצלי אין. כלומר, מובן שהיו לי קשרים עם נשים, אבל כולם היו רק עם בנות העדה. וזה עוד ביטוי שאני שונא – בישראל "עדה" משמשת בדרך כלל לתאר מגזר שיש כלפיו מין סימפטיה ציבורית, למרות שחבריו נמצאים בשולי החברה.
אני רואה שנורא לא נעים להן לדחות אותי
כשאני מנסה להתחיל עם בחורות שאינן ממוצא אתיופי – זה לא קורה הרבה, אבל פה ושם כן – אני רואה בדרך כלל תגובה של מבוכה גדולה. נורא לא נעים להן לדחות אותי. אני כבר רואה בדמיוני איך גלגלי המוח שלהן נעים כשהן חושבות כמה שהן לא רוצות שאני איעלב מהדחייה שלהן, ושלא אחשוב בטעות שזה בגלל צבע עורי.
מחבריי אני שומע סיפורים על כמה שהישראליות מניאקיות ודורכות עליך כשהן לא מעוניינות. אבל כשהן דוחות אותי הן כל כך נחמדות כלפי, מלאות חמלה. כשאני מקשיב לגלגלי המוח שלהן עוד אני יכול לשמוע: "האתיופים כאלה אנשים עדינים, נחמדים. אולי יש להם גם עניינים של כבוד בעדה. צריך להיזהר לא לפגוע בהם, במיוחד אחרי התלאות שעברו".
כשפתחתי כרטיס באתר היכרויות לא קיבלתי אפילו תשובה אחת חיובית. סתם בשביל הניסיון הורדתי את התמונה, שיניתי את המוצא ואת צבע העור ופניתי לכמה בנות. מובן שהתעלמתי מהבנות שקודם לא התייחסו, ופתאום השיבו בחיוב לפניותיי.
לפני כמה שבועות הייתי עם חבר במסיבה שהתקיימה בווילה פרטית. דיברתי שם עם מישהי, היה נורא נחמד. זורם. חשבתי לבקש ממנה טלפון בהמשך הערב. באיזשהו שלב הלכתי לשירותים, וכשיצאתי נכנסתי בטעות לאיזה חדר שנראה כמו חדר עבודה. כבר חשבתי איך אני מספר לה שאיבדתי את הדרך בחזרה לסלון, אבל אז, כמו באיזה סרט טיפשי, שמעתי אותה מדברת בחדר סמוך עם מישהי. זיהיתי את הקול שלה. המישהי שאלה אותה: "אז מה את אומרת על – איך קוראים לו?"
"נדמה לי שגדעון, אני לא בטוחה. הוא בסדר. חמוד כאילו".
"היית יוצאת עם אתיופי?" שאלה אותה חברתה לתדהמתי.
"לא יודעת", ענתה לה הזאת שדיברתי איתה קודם, "נראה לי שיש פערים גדולים במנטליות".
לא הפריעה לה השאלה הגזענית של חברתה. היא ענתה לשאלה כאילו זו השאלה הכי נורמלית והכי מתבקשת. הרי אני קודם כל אתיופי. שחור. היא גם לא הניחה לעובדה שהשיחה איתי זרמה כמו סתם שיחה נעימה בין גבר לאשה לקלקל לה את התיאוריה על "פערים במנטליות".
לרגע חשבתי להתעמת איתה, לתבוע את עלבוני
הסתלקתי מהחדר בשקט וחזרתי לסלון. לרגע חשבתי להתעמת איתה, לספר לה ששמעתי את שיחתה עם החברה. לתבוע את עלבוני, אבל פתאום הרגשתי רפיון. אולי פחדתי לקלקל לה את תדמית האתיופי הרגוע והנחמד. אז פשוט נפרדתי מהחבר שלי והלכתי. הוא שאל אותי למה אני הולך כל כך מוקדם, ואני קישקשתי לו איזה תירוץ. לא סיפרתי לו על מה ששמעתי.
התביישתי.
חשבתי לסיים במשהו כמו "אני לא מאמין שבישראל של שנות האלפיים עדיין יכול להיות דבר כזה", אבל זו תהיה סתם התחסדות מצידי. אני בהחלט מאמין.
האימייל של גדעון
לפנייה לכתב/ת 
