אוצר של מניפולציות

שר האוצר, אומרים מקורביו ביומה הראשון של השביתה (החלקית) במגזר הציבורי, לא יכול ללכת לקראת ההסתדרות כי הוא ייתפס כ"חלש". שטויות. אין שום חשיבות לדימויו של שר אוצר כ"חזק" או "חלש". חשובה רק המדיניות שהוא מנהל. דן מרידור היה שר אוצר חלש וניהל מדיניות כלכלית מצוינת. יורם ארידור היה שר אוצר חזק וניהל מדיניות כלכלית איומה. הציבור הישראלי התבגר והתרחק ממשחקי הכוח הילדותיים של שריו, אף שכמה פרשנים כלכליים עדיין תקועים שם. הציבור רוצה לדעת עובדות. להלן העובדות.

במהלך המשא והמתן על השכר במגזר הציבורי הנפיק הממונה על השכר באוצר לוח לפיו עלה השכר הריאלי לשכיר במגזר הציבורי בין 2002 ל-2006 ב-8.2% במצטבר. הנתון צוטט בהרחבה בתקשורת כהוכחה לכך שאין מקום להיענות לדרישותיה של ההסתדרות, אך הוא היה ונשאר בעייתי ופגום, משום שהתייחס לשכר נטו. זאת, בניגוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והביטוח הלאומי המתייחסים, מזה שנים רבות, רק לשכר ברוטו.

אין בישראל נתונים סטטיסטיים מהימנים על שכר הנטו, כלומר על שינויים בשכר אחרי ניכוי מיסים וביטוח לאומי והחישוב נעשה באחריותו של הממונה על השכר באוצר ולהזמנתו. יתרה מזו, השינוי בשכר נטו לא רלוונטי לסכסוך בין האוצר להסתדרות. אם השכר נטו של העובדים בממשלה גדל כתוצאה מרפורמה במיסים שעשו סילבן שלום, בנימין נתניהו ואברהם הירשזון, מה זה נוגע למאבק מקצועי? כל משלמי המיסים נהנו מהרפורמות, לא רק עובדי ממשלה.

כדי להצדיק את עמדתו מביא האוצר נתונים נוספים שאין לנו שום דרך לבדוק אותם: "שינוי בשכר ריאלי עד רמת עבודה נוספת בממוצע אצל המתמידים", "שינוי בשכר ריאלי ברוטו ללא הפרשים", ולבסוף "שינוי בשכר ריאלי נטו בניכוי ניכויי חובה" (כך במקור). זה האחרון עלה אצל "המתמידים" בין 2002 ל-2006 ב-12.4%. ה"מתמידים" מוגדרים על-ידי הממונה על השכר כ"מי שעבדו ב-2002 וגם ב-2006".

מדובר בסדרה של הגדרות חדשות לגמרי, שנראות על-פניהן כמו הוכנו במיוחד לצרכי המשא והמתן עם ההסתדרות. קונסטרוקציות מלאכותיות, שתפקידן להוכיח את המבוקש.

מהיכן ההפרשים?

מזה שנות דור משמשים הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על השכר הריאלי למשרת שכיר כבסיס להתמקחות בין המועסקים לבין המעסיקים. הם נאספים מדווחי הביטוח הלאומי, מתבססים על הגדרות אחידות, מאפשרים ניכוי מסודר של תנודות עונתיות ומשתלבים בסדרות ארוכות-הטווח. והנה מה שמתברר מהלשכה לסטטיסטיקה:

• בין הרבע הראשון של 2002 לרבע הראשון של 2007 ירד השכר הריאלי לשכיר במגזר הציבורי ב-2%.
• את הנפילה החדה ביותר בשכר ספגו השכירים בחינוך (ירידה ריאלית של 10%), ובשירותים קהילתיים וחברתיים (ירידה ריאלית של 5.5%). 
• באותו פרק הזמן עלה השכר הריאלי לשכיר בסקטור העסקי ב-3%. אף זו עליה מזערית, על רקע הגידול של 500% (לפחות) ברווחי החברות.
• השכר השנתי הריאלי של עובד שכיר במגזר הציבורי ב-2006 היה גבוה בכ-1% מב-2002.
  

בהודעות האוצר נאמר גם שתוספת שכר של 1% משמעותה הגדלת תקציב המדינה בכ-800 מיליוני שקלים. הבה נבדוק את הנתון הזה.

בתקציב הממשלה לשנת 2007 הוקצבו לתשלומי השכר האזרחיים 31.6 מיליארדי שקלים. תוספת שכר של 1% לעובדים האזרחיים המקבלים שכר ממקורות תקציב המדינה תחייב לכן הגדלת התקציב ב-320 מיליוני שקלים ברוטו וכ-250 מיליון נטו. בהודעותיו של הממונה על השכר באוצר נאמדת ההשפעה של תוספת של 1% לשכר ב-800 מיליון שקלים.

מהיכן ההפרשים? האוצר כולל בחישובים שלו את השכר של צבא קבע, של מערכת הביטחון ושל גופים ציבוריים שהעלאת השכר במגזר הציבורי תשפיע עליהם – והם יבואו, כך חושש האוצר, לממשלה ויבקשו הגדלת התמיכות והתקציבים. אך מבדיקה של העלאות השכר הקודמות במגזר הציבורי מסתבר שהשפעתן התקציבית הכוללת הייתה, בפועל, מצומצמת בהרבה – אבל בהרבה - מהתחזיות המבהילות של האוצר, לכן התחזיות מותירות רושם של מניפולציה.

ועוד מספר שנשכח: בתקציב 2007 הונח שהשכר לעובד ממשלה יעלה השנה ב-2.5%; בפועל, הוא לא עלה בשיעור כזה. האם העודפים הלא-מנוצלים יכולים לממן את התוספות ל-2008 ולאחריה? אפשר שכן, אם השלב הראשון של ההסכם עם ההסתדרות ייצא לפועל עד דצמבר.

מעבר לסטטיסטיקה של הפחדה יש גם הגיון של פשרה.

יש פשרה

שר האוצר ויו"ר ההסתדרות יכולים להסכים על תוספות שכר משמעותיות לקבוצות עובדים חלשות ומקופחות (עובדים סוציאליים, עובדי רשויות ועוד), ולדלג על החזקות. הם יכולים לשלב בהסכם מיני-רפורמה במבנה התעסוקה בשרות הציבורי שתבלום את מנגנון הקידום האוטומטי ותגדיל הגמישות הניהולית. כל זה שווה לאוצר כמעסיק הרבה כסף ומאפשר הגעה לפשרה תוך הפסקה מידית של השביתה החלקית.

שאלתי את מנכ"ל האוצר, ירום אריאב, האם לא הגיוני והוגן יותר למקד את המו"מ עם ההסתדרות בסכומים ולא באחוזים. האוצר יאמר לאיגוד מקצועי: בשנה הבאה ובשנה שלאחריה אנחנו יכולים להקציב לתוספות שכר כך וכך מיליארדי שקלים, הבה נשב ביחד ונחליט איך מחלקים את הסכום.

ירום אריאב נשמע פתוח וקשוב למהלכים אלה ודומיהם (אריאב: "ייתכן שנסכים על העלאות שכר שונות למגזרים שונים"), אך מציב כתנאי "התכנסות לסכומים מתקבלים על הדעת".

במילים אחרות, האוצר מוכן להתיישב לשולחן המו"מ על חלוקת העוגה של תוספת השכר - רק לאחר שייקבע גודל העוגה. עד אז, נוח לו לדבר בשברי אחוזים ולא בשקלים. שברי אחוזים הנתפסים כסוכרייה לסתימת הפיות.

אריאב חוזר ומתאר את הסיכונים הקשים המרחפים מעל מדיניות תקציבית אחראית. את תוספות השכר החריגות ניאלץ לממן, אומר מנכ"ל האוצר, באמצעות קיצוצים בסעיפי תקציב אחרים: בביטחון, ברווחה, בחינוך, בבריאות, בהשקעות.

כלל לא בטוח שיידרשו קיצוצים כאלה. תקציב הממשלה מסוגל לשאת תוספת לשכר במגזר הציבורי בסדר גודל של 3 עד 4 מיליארדי שקלים בלי ש"המשמעת התקציבית" תיפרץ, במיוחד אם התוספת תחולק באורח יעיל וצודק בין המגזרים ובין השנים.

ואם בעקיפין ייהנו מכך גם העובדים בסקטור הפרטי, כפי שמהלך עלינו אימים הממונה על השכר בהודעותיו האחרונות, יהיה זו רק לברכה. הגיע הזמן שגם השכירים ישותפו ברווחי הצמיחה והפריון.