שנתיים של שקר ועוול

תשעה באב חלף והגענו ל-י' באב, ליום שבו החל לפני שנתיים מסע האיוולת והרשע של מדינת ישראל נגד אזרחיה הנאמנים והמסורים לה ביותר בגוש קטיף ובצפון השומרון. שנתיים פחות יומיים מאז שהחלו לצעוד לובשי הסרבלים השחורים אל עבר ישובי הגוש הפורחים בחולות רצועת עזה – לנתץ ולהרוס, לגרש ולפזר אזרחים שלווים, קהילות פורחות, עסקים משגשגים, ואלפי גברים נשים וטף. 728 ימים שחלפו מאז, די בהם לאפשר עשיית חשבון נפש נוקב על שארע בחולות הזהב של גוש קטיף ולאן הגענו מאז.

חשבון נפש זה כמובן לא נעשה ולא יעשה באמצעי התקשורת השונים, למעט מספר צילומי תקריב וסרטוני תעמולה המראים את צער המגורשים וקושי המגרשים. רגשנות נטו שאינה ממוקדת ונוקבת מהווה בסך הכל עוד תוכנית ריאליטי לפני הזיפזופ הבא. בכדי להבחין בכך, די בהשוואה פשוטה של נפח העיסוק של אמצעי התקשורת השונים ברצח רבין חודשים ארוכים לפני אזכרת השנתיים שלו, לעומת הדממה התקשורתית המעיקה יום לפני אזכרת השנתיים לגוש קטיף ההרוס.

קל מאד להסתתר מאחורי המבנים הפורמליים של הצדקת הפשע – הממשלה אישרה, הכנסת אישרה, בג"ץ אישר. אבל דווקא אחרי שנתיים חשוב להדגיש שגופים אלו אישרו את ביצוע ההתנתקות בכוונת מכוון ולא בטעות או בשיקול דעת שגוי.

שנתיים אחרי - ההכרזה "יש פתרון לכל מתיישב" הוכחה כשקר בוטה לעין כל, אל נוכח הייאוש, ההזנחה וחוסר הפתרון התעסוקתי וההתיישבותי למפונים. כבר בשלב התכנון ידעה הממשלה וידע בג"ץ כי לא ניתן לשכן אלפי אנשים בישובים חדשים ולדאוג לפרנסתם ללא הכנה הולמת של מספר שנים, ולמרות זאת אישרו את המהלך ובכך פשעו.

שנתיים אחרי – הבשורה על השיפור הצפוי במצבנו הביטחוני הוכחה אף היא כשקר לעין כל אל נוכח מטר הקסאמים הבלתי פוסק (לעתים גם על אשקלון), הקמת חמאסטאן ברצועת עזה, העברת הנשק המאסיבית בציר פילדלפי ועוד ועוד. כל הסכנות הללו היו ידועות כבר בשלב התכנון, ולמרות זאת אושר המהלך ובכך התעצם פשעה של המדינה ומוסדותיה.

שנתיים אחרי – בשורת השיפור במצבנו הבינלאומי החזיקה מעמד במקרה הטוב שבועיים של צילומי הפינוי, ולאחריהם חזרנו לאותו מצב מדויק של בידוד ועמידה תמידית בפני לחצים בינלאומיים רבים ומסוכנים. גם נושא זה של מידת התמיכה ארוכת הטווח מאומות העולם, לה נזכה כביכול בעקבות הפינוי, הייתה ידועה לכל בר דעת לפני שנתיים, ולמרות זאת אושר המהלך.

שנתיים אחרי – בשורת השחרור מהשליטה בערביי רצועת עזה התבררה גם היא כשקר, אם כי שקר מתוחכם אשר היה ברור וידוע למאשרי התוכנית. ישראל שלטה ביטחונית בלבד בערביי רצועת עזה מאז חתימת הסכם אוסלו. ברמה האזרחית ערביי הרצועה נשלטו בידי הרשות הפלסטינית על כל המשתמע מכך לעניין הצבעה בבחירות, אזרחות, חינוך, משטרה ואף ענייני ביטחון מסויימים. ההתנתקות לא שינתה מצב זה במאומה. גם היום ישראל שולטת ביטחונית ברצועה באוויר, בים וביבשה (כולל בהחזקת כוחות צבאיים בשטח, כיום למשל בחורבות ישובי צפון הרצועה), ואינה שולטת אזרחית על תושבי הרצועה.

סדין אדום

אל נוכח האיוולת והשקר הידוע מראש לכל מאשרי תוכנית ההתנתקות, מתעצמת שאלת תכליתה ומה יסוד ההתגייסות הגורפת לאשרה. תמיהה זאת מופנית באופן אישי בעיקר לאהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון בתקופת ההתנתקות, שהתגייס מרצון לספק לאריק שרון את כל הגיבוי המשפטי לביצועה, כפי שמתואר באופן בהיר ובוטה בספר "העליונים" של נעמי לויצקי.

בג"ץ בראשות אהרון ברק היה יכול להציל את מדינת ישראל מהעוולה המוסרית, והאיוולת הביטחונית והמדינית שביסוד תוכנית ההתנתקות ולא רק שלא עשה זאת אלא סייע לה בכל דרך אפשרית.

למרבה הצער, ההסבר היחיד שיתכן לביצוע פשע הינו הרצון לפשוע. מאז ומעולם חלם מחנה השמאל לפנות התנחלויות. בתחילה כביכול למען הביטחון, אחר כך כביכול למען השלום ולבסוף כתכלית בפני עצמה. ככל שטיעוני השלום, הביטחון והחברה הללו התנפצו אל סלעי המציאות, כך התגברה התאווה הבלתי מרוסנת ללמד את המתנחלים לקח ולגרשם לכל רוח. ביטוי אוטנטי לכך נתן יאיר לפיד במאמרו "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות", שעיקרו ההתנתקות לא חייבה את גירוש המתנחלים, אלא גירוש המתנחלים חייב את ההתנתקות.

המתנחלים וההתנחלויות הינם הסדין האדום בפני מחנה השמאל החילוני. מפעל ההתנחלות בעצם קיומו מתריס ומוכיח כי ניתן לחיות וליצור בעולם העכשווי על בסיס עולם הערכים היהודי, הציוני והאנושי בו האמינו אבות השמאל הציוני החילוני. חממות הפרחים ברצועת עזה המשווקות את תוצרתן לכל רחבי העולם,הינן סדין אדום זועק של חזרה לערכי הציונות המקוריים ולכן יש צורך למהר ולהרוס אותן ואת בעליהן המתנחלים. בכך חפצו המגרשים. על כך הם עמלו, ולמרבה הצער גם הצליחו.