תארו לכם מקום שבו אירים מדאבלין נחשבים לאינטלקטואלים. ובכן, יש מקום כזה. קוראים לו קורק, והוא נחשב למולדתה של המרפי'ס, של מזקקת מידלטון הידועה ושל הנועזים שבלוחמי החופש האירים. אחסוך מכם את התיאורים המפורטים מחבל הארץ הזה, ואציין רק אחד מבניו המפורסמים: רוי קין. הבנתם? ובכן, לאחרונה הגיע לכאן מהחבל שגריר חדש, ידידותי בהרבה מכוכב העבר של מנצ'סטר יונייטד והמאמן המצליח של סנדרלנד. אז קבלו בזרועות פתוחות את קלונטרף - שם בעייתי לוויסקי סופר־ידידותי.
לפני שנפליג בשבחי הקלונטרף, ראוי לתקן עוולה היסטורית: האירים הם אלה שהמציאו את הוויסקי. לא רק את הסינגל מאלט אלא גם את שיטת הזיקוק הרציף, שמאפשרת ייצור המוני של גריין־וויסקי שנחוץ לייצור הבלנדדים שאנו מכירים. הבעיה היא שהאירים לא היו חזקים בפטנטים, וההמצאה החשובה ביותר שלהם נדדה לאי השכן, והפכה למזוהה דווקא עם החיקוי הסקוטי שלה.
וויסקי אירי זה קודם כל הג'יימסון, שאין צורך להציג; הבושמיל'ס, שהוא לטעמי הוואליו־פור־מאני הכי טוב בעולם המשקאות, ואחד שכבר קנה לו אחיזה יפה במקומותינו; הטאלימור־דיו המצוין; והפאדי, שאליו לא כדאי להתקרב. לכל אלה מצטרף עכשיו העולה החדש מהאי הירוק, וזאת תמיד סיבה למסיבה.
כיאה לז'אנר, גם הקלונטרף הוא וויסקי חברותי ונגיש שאפשר לפוצץ בקרח ולקרב לשפתיים בלי לחשוש. בטעמו אפשר לחוש במתיקות נעימה לצד חלקלקות יוצאת דופן; המתיקות מקורה ביישון בחביות ברבן שעברו שימוש יחיד, והחלקלקות - מסינון דרך פילטר פחם מעץ אלון.
לישראל הגיע הקלונטרף בשלוש דרגות שונות: בלאק־לייבל, שבניגוד לג'וני ווקר השחור היא דווקא הרמה הבסיסית של שלוש שנות יישון בלבד; ריזרב בלנד, שיושן תקופה ארוכה יותר ומכיל אחוז גבוה יותר של מאלט־וויסקי; וסינגל־מאלט, שקטף לא מזמן מדליות זהב בתערוכות הנחשבות של סן פרנסיסקו ושיקגו. אני, כמה צפוי, התחברתי דווקא לבקבוק הפשוט יותר, שבמחיר של 159 שקל ל־700 מ"ל עשוי להיות מתחרה רציני ביותר לג'יימסון ולבושמיל'ס.
