המקלט - או המטוס?
מול איום הטילים של אסד, נסראללה וגם טהרן, מתלבטת הממשלה בין הגנה להתקפה. בינתיים מענה אַין - והסכנה האמיתית מצויה כרגיל בתחום קבלת ההחלטות
כל אחד מאיתנו היה סובל מנדודי שינה, אילו שמע השבוע את סקירת המודיעין שהוצגה בפני פורום השרים המיוחד. 11 חברי הפורום, שהתכנסו לדיון במוכנות העורף בצפון לקראת עימות אפשרי עם סוריה, למדו מהר מאוד שהנושא - וגם האיום - רחב ומורכב בהרבה. אנשי אמ"ן ופיקוד העורף הבהירו להם ארבע עובדות יסוד מדאיגות: ראשית - קיימת סבירות גבוהה, קרובה לוודאות, שבעימות הזה גם חיזבאללה ייקח חלק, עם מערך רקטות חדש שכבר הוקם ברובו בלבנון; שנית - לא רק העורף הצפוני יופגז, אלא רוב שטחה של מדינת ישראל, כולל גוש דן; שלישית - צריך להביא בחשבון אפשרות שהסורים יעשו שימוש בחומרי לחימה כימיים; רביעית - וזה אולי החשוב ביותר - לצה"ל אין כרגע מענה, התקפי או הגנתי, אמין ומהיר, שבתוך שעות או ימים ספורים ישים קץ למתקפת רקטות וטילים שכזאת.
סביר אמנם להניח שמטוסי חיל-האוויר ומערך טילי ה"חץ" יצליחו למנוע פגיעה של חלק ניכר מהטילים הבליסטיים הכבדים ממשפחת ה"סקאד" בעורף הישראלי. אבל בידי הסורים יש מאות משגרים ואלפי רקטות כבדות, שהטווח שלהן מגיע עד 250 ק"מ וראשי הקרב נושאים 500-150 ק"ג חומר נפץ או חומרי לחימה כימיים. זאת בנוסף למאות הרקטות הכבדות והבינוניות שיש בידי חיזבאללה. לאלו אין עדיין לצה"ל מענה אמין. סביר בהחלט להניח שהרקטות הכבדות יופעלו בחלקן גם נגד בסיסי צה"ל, ופגיעתן עלולה לשבש את גיוס המילואים. כך שגם מהלך קרקעי גדול של צה"ל לשיתוק הרקטות עלול להתעכב. בשורה התחתונה: מה שספג העורף הישראלי במלחמת לבנון השנייה ייראה כדוגמית זניחה, בהשוואה למה שחלילה יקרה אם יופעלו בשנה-שנתיים הקרובות המערכים הכבדים שבידי סוריה וחיזבאללה. ועדיין לא הבאנו בחשבון את אלפי הקטיושות קצרות הטווח, שינחתו בגליל וביישובי רמת הגולן.
בעוד שנה-שנתיים המצב עשוי להשתנות לטובה - אם וכאשר יסתיימו בהצלחה כמה פרויקטים ביטחוניים, כמו למשל פיתוח מערכת "שרביט קסמים" ליירוט רקטות כבדות ארוכות טווח, מערכת "כיפת ברזל" ליירוט רקטות קלות קצרות טווח (קטיושות וקסאמים) וכמה מערכות התקפיות ומודיעיניות. אבל עד אז, העורף הישראלי - בעיקר העורף בצפון המדינה - חשוף בצורה מסוכנת.
אלו החדשות הרעות. החדשות הטובות, שמביאה לנו קהיליית המודיעין, הן שלפחות כעת אין סימנים לכך שלסוריה או לחיזבאללה יש כוונה ליזום מלחמה. אבל המידע הזה - אין בו הרבה נחמה. הניסיון ההיסטורי מוכיח שלעתים קרובות, מלחמות מתלקחות כתוצאה מצירוף מקרים שמביא להסלמה; כתוצאה מהבנה שגויה של כוונות הצד השני; או כתוצאה מהערכה לא נכונה של תגובת הצד השני. מלחמת לבנון השנייה, למשל, פרצה בשל ערכה שגויה של נסראללה את תגובת ישראל על חטיפת חייליה.
בין הצפון לרמת-השרון
תמונת מצב קודרת זו, כמו גם מגבלות התקציב הקיימות, מחייבות את הממשלה לבחור בין שתי תפישות אסטרטגיות האמורות לספק הגנה לעורף. הדילמה היא אם לשים את הדגש ואת עיקר הכסף על ה"תפישה ההתקפית", או לחילופין - על "תפישת המיגון". האסטרטגיה הראשונה מבוססת על פעולות ואמצעים התקפיים, שיפעיל צה"ל במטרה לשתק מערכי הטילים ולהסב במהירות נזק כה כבד לתשתית האזרחית בסוריה ובלבנון, עד שאסד ונסראללה ייאלצו לעצור את הירי. "תפישת המיגון", מנגד, אמורה למזער את נזקי מתקפת הטילים לעורף, עד שצה"ל יחסל בשיטתיות - בפעולות מהאוויר ומהקרקע - את מקור האיום. במילים אחרות, לתת לעורף הישראלי "חליפת מגן" בסיסית, שתמנע אבדות כבידות בנפש בקרב האזרחים, תאפשר לצה"ל להתגייס ולצאת למתקפת-נגד, וכן תאפשר לספק שירותים חיוניים לאזרחים שייפגעו מהמתקפה מבלי לסכנם.
אין ספק שה"תפישה ההתקפית" עדיפה. לא רק שהיא הזולה ביותר מבחינת ההשקעה הכספית הנדרשת (הקמת חדרי ביטחון לכל האזרחים מוערכת בעלות של 5.5 מיליארד דולר), אלא שיישומה בצורה נחושה ויעילה גם מייצר הרתעה טובה ואמינה יותר לעתיד לבוא. הבעיה היא שאין שום ביטחון שאפילו מתקפה הרסנית במיוחד נגד התשתית האזרחית והצבאית, ואפילו בסיסי השלטון בדמשק, תביא להפסקה מהירה של ירי הטילים. אסד עלול לרצות להפסיק מחשש לשרידות שלטונו - אבל הצבא עלול שלא לציית. וצריך לזכור שמתקפה על התשתית בסוריה עלולה לערער את המשטר, ובמקום הבעת' החילוני עוד נקבל שם משטר בהנהגת ה"אחים המוסלמים" הקיצוניים. לגבי חיזבאללה קיימת בעיה גדולה עוד יותר, משום שהארגון אינו נושא באחריות אזרחית ישירה לרווחתם של כלל תושבי לבנון. הרס התשתיות שם עלול לקומם את האזרחים נגדנו, ולהחליש גם את מי שכיום משמש מחסום בפני השתלטות הארגון השיעי על ארץ הארזים. שלא לדבר על דעת הקהל הבינלאומית, שתזדעק נגד "התגובה הלא-פרופורציונלית" של ישראל.
"תפישת המיגון", המבססת את הגנת העורף על מתן מחסה טוב ועמיד לכל אזרח באשר הוא, גם היא בעייתית: מבחינה תקציבית, זהו בור בלי תחתית, ומעבר לכך - היישום יימשך שנים, ולכן קיימת סכנה שהמערך לא יספק מענה במלחמה הבאה. שלא לדבר על איום בנשק גרעיני מצד איראן ומדינות נוספות. לכן, נראה שהפיתרון הנכון מבחינת ממשלת ישראל הוא להשקיע בתמהיל התקפי-מיגוני: במסלול אחד - פיתוח ובנייה מואצים של מערכות מודיעין ואמצעים התקפיים והגנתיים לשיתוק מערכי הטילים והרקטות הכבדות ויירוטם; במסלול השני - הרכבת חליפת מיגון מינימלית מדורגת לעורף האזרחי בישראל.
הדירוג ייקבע על-פי אזורים ובהתאם למספר הרקטות ולסוגיהן, העלולים לנחות בהם, וזמן ההתרעה שיקבלו התושבים לפני הספיגה. ביישובי גבול הצפון למשל, אי-אפשר לוותר על חדרי ביטחון ופיזור מבני מחסה מבטון מזוין ברחובות. ברמת-השרון, לעומת זאת, מספיק שיידעו התושבים באיזה חדר בבית, או היכן ברחוב, עליהם לתפוש מחסה כשנשמעת צפירת האזעקה. הניסיון שנצבר במלחמה האחרונה מוכיח בעליל שלא היה אף הרוג בתוך מבנה קשיח. הנפגעים הם מי שהלכו ברחובות. בנוסף, צריך לדאוג שלכל האוכלוסייה יהיו מסכות אב"כ תקינות ויעילות.
אפרים סנה, סגן שר הביטחון עד לא מזמן, עשה אולי יותר מכל פוליטיקאי אחר למען הגנת העורף באמצעות מיגון. לכן מפתיע לשמוע דווקא אותו מצהיר נחרצות שצריך לתת עדיפות לאומית (תקציבית ואחרת) לפיתוח אמצעים התקפיים. "עם זאת", הוא אומר, "הכרחי לתת למיגון העורף כל שנה כ-700 מליון שקלים". הסכום הזה יתחלק בין איתור והקמה של תשתית מקלוט והתרעה, בעיקר ליישובי עוטף עזה והיישובים הערביים בצפון, שבהם לא קיימת כלל תשתית כזו; לרכישה והשמשה של מסכות אב"כ (300 מליון שקלים בשנה); ולהדרכת הציבור כיצד להתנהג בשעת מתקפת רקטות". לדבריו, תוכנית הדרכה כזו כבר קיימת, והיא עשויה להציל ברגע האמת חיים של עשרות. נראה שד"ר סנה צודק. אלא שהבעיה אינה החלטה תקציבית עקרונית, כפי שהוא סבור; הבעיה היא שממשלת ישראל הנוכחית - גם כשהיא מקבלת החלטות נכונות - משום מה אינה מצליחה להוציא אותן לפועל. וזו בעצם הסכנה העיקרית האורבת לעורף הישראלי.
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
5.5 מיליארד למקלוט
צילום: ירון ברנר
מומלצים
