שחור, לבן, ורוד

מבקר הצללים של המדור מדווח מ"היירספריי", מיוזיקל שבוחש לתוכו קאמפיות, ריקודים וסוגיות גזע

על הנייר, "היירספריי" דוחס לתוכו את כל המרכיבים הנכונים: ג'ון טרבולטה בשמלה, מישל פייפר בתפקיד כלבה מהגיהינום, קווין לאטיפה עם שירים מהנשמה והתגלית השמנמנה ניקי בלונסקי בסשן ריקודים שלא היה מבייש את עידו תדמור. ובכל זאת, למרות הצבעוניות הרבה והקאמפיות המשפריצה, העוגה הסופית עשירה בצבע ודלה בטעם. "היירספריי", שמבוסס על מחזמר ברודוויי מצליח שמבוסס על סרטו המיתולוגי של במאי הטראש ג'ון ווטרס, מביא את סיפורה של סטייסי (בלונסקי), נערה רחבה שחיה בבולטימור של תחילת שנות ה־60 וחולמת להופיע בתוכנית ריקודים בטלוויזיה.

עשיר בצבע, דל בטעם. "היירספריי"

למרות ממדיה, סטייסי מתקבלת לתוכנית ושם מנהיגה מאבק לקבלת האחר ובעיקר לשילוב השחורים באג'נדה האמריקאית הלבנה. הסרט דוחס בתוכו ריקודים מקפיצים, תלבושות מופרעות וכל הג'אז הזה, אבל מצליח מדי פעם להיות מייגע, בעיקר בגלל אורכו והעירוב הבלתי אפשרי בין טראש שטותי לפוליטיקה רציני. הנחמה היא בליהוקים: טרבולטה, בתפקיד עדנה, אמא של סטייסי (תפקיד שהיה שייך פעם לדראג קווין דיווין), לא מבייש את המסורת, פייפר מדהימה כרגיל, ריקי לייק ו-ווטרס עצמו מגיעים להתארח וגם שחקני המשנה, בעיקר הנערות אמנדה ביינס ובריטני סנואו, עושות נעים בעין. ועדיין, מדובר במרקחת פושרת למדי שנשכחת חמש דקות לתוך מגרש החנייה. (ריקי אגמי)

שביתה במפעל

"פקטורי גירל" עמוס הציפיות נרצח בדרך למסכים

"פקטורי גירל" מגיע לבתי הקולנוע בארץ פגר. הסרט זכה לדיבור נלהב, ואז נקטל, ואז יצא, ואז נכשל, ואז התברר שהוא בכלל היה אמור להיות אחר, ואז יצא בשבוע שעבר בדי.וי.די מיובא בגרסת הבמאי. כל זה הופך את ההפקה של "פקטורי גירל" ללא פחות היסטרית מהעלילה שהוא מגולל. הסרט מתאר פרופיל של אידי סדג'וויק, אחת המוזות של אנדי וורהול בסטודיו הניו יורקי שלו, שהפך למעין קומונת יוצרים בשם פקטורי (המפעל). סדג'וויק הגיעה לניו יורק כדי להיות אמנית גדולה, אבל הפכה לסלב, למושא תיעוד, תשוקה והנצחה, ואז קרסה למערבולת של הרס עצמי כשהשאלה הגדולה נותרת פתוחה: האם וורהול הפך אותה לאלילה או בעצם ניצל אותה.

זיקוק בשמי מנהטן. "פקטורי גירל"

בסוף 2006 התחילו כמה מבקרי אינטרנט לזמזם בהתרגשות: שימו לב לסיינה מילר ב"פקטורי גירל", היא הולכת להיות מועמדת לאוסקר. אלא שאז דלף דיווח: הסרט, שנקנה להפצה על ידי הארווי וויינסטין, נכנס לשלב נוסף של צילומים ועריכה. מכאן כולם קפצו למסקנות: וויינסטין ידוע כמפיק שמתערב לבמאי בסרט ודורש עריכות ושינויים, כנראה שגם הפעם הוא דוחף את ידיו המגושמות לסרט. כשהסרט הוקרן לבסוף למבקרים ולחברי האקדמיה כולם יצאו ממנו מאוכזבים. זהו? על זה היתה כל המהומה? סתם סרט. ושוב, כולם האשימו את וויינסטין. הוא בטח דחף בהיסטריה שהסרט ייצא עוד השנה כדי להספיק לאוסקרים ובדרך רמס את הפרח העדין והשברירי הזה.

אלא שבשבוע שעבר, לרגל צאת הדי.וי.די עם הגרסה המלאה יותר, המכילה עשר דקות נוספות של סצינות, התייצב במאי הסרט ג'ורג' היקנלופר לראיון ב"ניו יורק טיימס" והבהיר: אני אשם, וויינסטין היה האיש הטוב בסיפור. הוא רצה לדחות את הסרט, לאפשר לבמאי עוד זמן לערוך, אבל היקנלופר היה נחוש להביא אותו בזמן לאוסקרים. יום הצילום האחרון היה ב־11.12, יום הבכורה היה ב־18.12: במשך שבוע, הוא מספר, הוא ישב עם שני המפיקים וארבעה עורכים נון־סטופ בחדרי העריכה. וויינסטין רק תמך, לא הזיק, מבהיר הבמאי.

הנזק קרה כשחברת ההפקה המקורית סירבה להשקיע את מלוא הסכום והותירה את היקנלופר עם סרט לא גמור. 15 עמודי תסריט נותרו בלתי מצולמים. ואז נכנס וויינסטין ועשה סדר, השיג את הכסף, אבל גם דחף את הבמאי להמשיך לעבות את התסריט. וכך, במקום 15 עמודים נוספים, היו להם 65 עמודים חדשים.

וכך יצא "פקטורי גירל" סרט מאוד מקושקש, אבל בדיעבד היה היגיון בזמזום המוקדם: יש בו כמה סצינות נפלאות וסיינה מילר היא תגלית אמיתית. למקרא הראיון ב"ניו יורק טיימס" אני גם מבין בדיעבד את הבעיה הקונספטואלית של הסרט: היקנלופר הוא במאי תיעודי מצוין ("לבבות המאפליה") אבל במאי עלילתי די זניח. מה שנראה לי כפורמט שהוטלא ברגע האחרון, הוא ככל הנראה לב ליבו של הסרט: המבנה הדוקו־דרמטי שבו הדמויות מדברות למצלמה ואז המעבר לסצינות המתארות את מה שקרה. הבחירה הזאת מפרקת את הסרט, קפיצות הזמן הופכות את סדג'וויק לדמות מוטרדת מההתחלה, במקום לתת לנו - והרי שמה אינו מוכר לרוב הצופים כיום - להיקסם מולה, כשם שהוקסם ממנה וורהול, ואז להתרסק איתה. אבל "פקטורי גירל" אינו נטול ערך: הוא ראוי בזכות מילר. בזכותה "פקטורי גירל" מצליח לגרום לנו להבין למה היתה סדג'וויק זיקוק שהתפוצץ בשמי מנהטן ואז נשרף לאפר, למה בוב דילן איבד את ראשו בגללה, ולמה ג'ון קייל ולו ריד כתבו עליה שירים.