איכסה, ים

אני איש ים. קיץ, חורף, סתיו, אביב. מבלה מול הגלים את הזמן שאנשים אחרים מבלים מול הטלוויזיה. מול הגלים ובינהם. לא גולש, לא משיט יאכטות, רק נזרק על בסיס קבוע אל המים השקטים או הסוערים, שוחה עד לעומק, מתחבר אל הטבע, מאתחל את הראש, וממשיך הלאה.

בחורף אני בודק באינטרנט מה גובה הגלים, מה כיוון הרוח ומה עוצמתה. אם יש גלים סביר שיהיה צורך לעבור את קו הגולשים לפני שאפשר יהיה לשחות בלי לבדוק כל הזמן שלא נדרסים (תיכף יכריחו אותי לחבוש קסדה).

בימים קודרים במיוחד, כשגלי הענק עוברים את סוכות המצילים הנטושות, אני מסתפק בטבילה קצרה, כי אם לא הולכים יום-יום זה קשה. אבל כדאי להתמיד ולא להישבר, כי קר ככל שיהיה בינואר - זה לא נורא כמו הים של היום.

אנשי הפלסטיק

אם יש עונה מגעילה בים, זה עכשיו. נהיה מגעיל מיום ליום. מעבר למדוזות (שהשנה נתנו בקטנה), טמפרטורת המים בלתי נסבלת. אמבט חם ומגעיל. אולי בשביל לרבוץ על קו המים כסוס יאור זה מתאים, אבל ממש חם מדי מכדי לשחות. הים גם מאבד את הכחול המקסים שיש לו באביב, והופך למשהו ירקרק, מרק צבים.

קר ככל שיהיה, הים של ינואר עדיף על זה של היום (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

על מנת להשלים את התמונה, המים נהיים ג’יפה. עם כל הכבוד לנתוני משרד הבריאות המרגיעים, לקצף הגלים נוסף גם קצף הג’יפה. אתה שוחה, ועל פני המים צפות כיפות כיפות, בועות של גועל נפש עכור. אבל הבעיה האמיתית היא בני האדם, ומה שהם עושים בקו החוף.

את שתי הזקנות החביבות של החורף, את זוג האוהבים המתבודד, ואת עופות המים, הסרטנים, והדגיגים מחליפים עדרי אדם, שממש לא ברור מה גורם להם להצטופף ככה בחום, בשיא הצהריים. מילא זה, ראיתם מה הם משאירים אחריהם?

איזו יצירתיות: בקבוקים, פחמים, קופסאות קרטון. קופסאות טבק נרגילה וקופסאות סיגריות, וגלים של בדלי סיגריות שרק אלוהים יודע איך נוצרו, ותחתונים, ומגבות, וכפכפים, ופלסטיק פלסטיק פלסטיק. שקיות פלסטיק (שיחנקו הצבים), אריזות מפלסטיק, דליים מפלסטיק, בקבוקים מפלסטיק וקופסאות מפלסטיק. חד פעמיות או רב שימושיות, הכל פלסטיק. איך שכחתי - חיתולים מפלסטיק.

אני לא חדל מלתמוה מי הם האנשים הללו, אנשי הפלסטיק, שיכולים לסחוב צידנית (פלסטיק) מלאה במורד המצוק, אבל לקחת את אריזות החטיפים בחזרה כבד עליהם. גם בתוך המים - פלסטיק, פתיתים פתיתים של לכלוך צף. כמה נעים הוא הקיץ בחוף.

מעניין לאן הולכים מקבלי ההחלטות

וגם האופן שבו החופים מנוהלים. בחוף שלי הגבייה חוקית דווקא, וכשאני שומע שפותחים את עונת הרחצה, אני יודע שסוגרים לי את הים. בחיפוש אחר פינת חוף מתברר שתמיד יש משהו.

קשה להם לאסוף את הזבל שהשאירו. אנשי הפלסטיק (צילום: רונן אלקלעי)

אם זה לא איזה טיפוס שהשתלט על הכניסה באמצעות קשרים מפוקפקים עם פונקציונרים במועצה, אלו אנשי הג’יפים שקורעים את קו המים כאילו אין חוק וגם אין ילדים שבונים ארמונות בחול.

אם זה לא הם, אלו משכירי מיטות השיזוף והשמשיות שגובים ממך כסף עבור המקום (אתה לא באמת מתכוון להזיז את הסחורה שסוחב הבחור השרירי ההוא, ולשבת על מחצלת משלך). אם זה לא זה, אלו הררי הזבל, ואם לא זה, ונפלת על אחד החופים הספורים שבהם מתנהלים הדברים כמו שצריך - צפוף ככה שאין מקום לשבת, בקושי לעמוד.

מעניין לאיזה חוף הולכים מקבלי ההחלטות. אולי לקוסטה בראבה, או לחוף ברודוס. כי קשה להאמין שהם חיים כאן, בגובה פני הים בארץ ישראל הדביקה. לא הכל הוא גזירה משמים, והמציאות בחוף יכולה להיות אחרת.

הים מזכיר לנו באיזו מדינה אנו חיים

את המדוזות לא היו מסלקים, אבל במימון הקנסות אפשר היה לאכוף את חוק שמירת הניקיון ואת חוק שמירת הסביבה החופית. את טמפרטורת המים לא היו מורידים, אבל אפשר היה להפעיל את החופים שנפתחו לציבור לפני שמטפלים בחופים הלא מוכרזים ומטילים קנסות על שחייה לילית בים.

אפשר היה גם לאכוף את חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים. אבל מה אפשר כבר לצפות ממדינה שממשלתה לא תומכת בהצעת חוק שבאה לאפשר אכיפה שכזו, הצעה שהונחה לפני שבועות ספורים על שולחן הכנסת.

אם יש עונה מגעילה בים זה עכשיו, בעיקר כי ביקור בים מזכיר באיזו מדינה אנחנו חיים. מדינה שלא טורחת לאכוף את החוקים שהיו יכולים לעשות את החיים נסבלים. מדינה שלא אכפת לה מאיתנו.

"לא ערוך" - גילי סופר