שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תוכנית הבראה
    עד סוף שנות ה-70 היו בתי ההבראה של קופת חולים "הלהיט" של ענף המלונאות הישראלי. ל"מבטחים" שבזכרון יעקב, למשל, היה צריך לחכות שנתיים בתור. מיכל בן ארי חוזרת לילדותה בצל ערבי הבינגו, ומסבירה למה התכוונו פעם כשאמרו על מישהו שהוא "נהנתן". חופשה בהבראה
    "אם יש קשרים לא צריך פרוטקציה", נהגו לומר בימי מפא"י העליזים, ולמשפחה שלי היו מזה וגם מזה: קשרים בקופת חולים כללית, ופרוטקציה בענף בתי ההבראה.

     

    סבי עליו השלום, שנמנה עם בכירי קופת חולים הכללית, היה בין ההוגים של "שיכון קופת חולים" המיתולוגי, שנבנה בגבעתיים. בדירה שמולו התגוררה עוד עובדת מסורה של קופת חולים, האחראית על בתי ההבראה.

     

    באותם זמנים, קשר שהתבסס על "שמור לי ואשמור לך" היה שווה זהב. ומכאן, אתם יכולים להבין שאת כל החגים והחופשות בילינו בבתי ההבראה של קופת החולים. מה שאומר שאם ילדים אחרים נפשו עם הוריהם באוהל לשפת הכנרת, אנחנו חגגנו עם הפנסיונרים של הקופה בערב בינגו מותח.

     

    "הכל כלול"

    את קריירת "הנהנתנות" שלהם, החלו סבא וסבתא שלי בבית ההבראה המיתולוגי "ארזה" שבמוצא (מצפון-מערב לירושלים). המקום נפתח בשנת 1924, והיה הבניין הראשון של קופת חולים, אשר תוכנן ונבנה מראש למטרה זו. את הבניין, שעוצב בסגנון ניאו-קלאסי, תכנן האדריכל יוסף ברלין. לימים הפך המקום לאתר הנופש האולטימטיבי של כל ה"מי ומי" בישראל הצעירה. 


    ארזה. כל המי ומי באו לנפוש (צילום: גילי סופר)

     

    בחלוף השנים, הצטרפו לרשימת המועדפים של סבי וסבתי גם בתי ההבראה "מגידו" (בנדורי) בחיפה, שנבנה באמצע חורש אורנים והשקיף לים, ו"בית בוסל" בצפת, ששכן במבנה מהמאה ה-19.

     

    בתי ההבראה של ההסתדרות ייצגו תפיסה כוללנית ומקורית, לפיה נועד הנופש להבראה ולהחלמה. החל משנות ה-50 לערך, נהג ציבור העובדים בארץ, לצאת אחת לשנה לעשרה ימי הבראה, באחד מ-15 בתי ההבראה וההחלמה של הסתדרות העובדים. ומי היה הספונסר? ההסתדרות כמובן, שכללה את דמי ההבראה בתלוש המשכורת.

     

    בתי ההבראה הציעו חמש ארוחות ביום וגם מופע בידור או הרצאה בערב. למעשה, הם היו אלה שהמציאו את המושג "הכל כלול", הרבה לפני מרמריס ואנטליה. בלי להגזים, בתי ההבראה ההסתדרותיים היוו את פסגת השאיפות של התייר הישראלי.

     

    החגיגה האמיתית כמובן הייתה ארוחות הבוקר, שם כנראה התחילה האופנה של ארוחת בוקר עשירה ובריאה. הארוחה כללה שלל גבינות, לֶבֶּן, שמנת, ביצים, סלטים וכד'. דברים שעוד לא היו מובנים מאליהם באירוח הישראלי של פוסט תקופת הצנע.

     

    מתרגעים מול הים

    בתי ההבראה (כך נקראו אז בתי ההארחה של היום), שהשתרעו על פני שטחים גדולים וירוקים, תפסו את הקרקעות הכי שוות בארץ. הארכיטקטורה של המבנים ששימשו את בתי ההבראה תאמה ברובה את התפיסה העיצובית הברוטליסטית ששלטה בארץ באותם ימים, ובמילים אחרות - בטון חשוף.

     

    אחד המקומות אותם נהגה משפחתי המורחבת לפקוד באופן קבוע היה בית מבטחים המפורסם בזכרון יעקב - פנינה אדריכלית מודרנית שנבנתה בשנת 1968. את הבניין המרשים והמתפתל תכנן האדריכל יעקב רכטר ואף זכה עליו בפרס ישראל לאדריכלות בשנת 1972.


    על קו הרכס. מבטחים

     

    בית ההארחה המעטר בצורת גל את קו הרכס המערבי של זכרון יעקב זכה לכבוד רב. הוא הופיע על בול בסדרת בולי אדריכלות של "דואר ישראל" ולא אחת

    נבחר לאחד המבנים הנעימים ביותר למראה בארץ. מי יודע, אולי השהות הממושכת בין כתליו הציתה בליבי את האהבה לאדריכלות.

     

    מבנה בית ההבראה יושב על מגרש בשטח 110 דונם. מחציתו התחתונה של המגרש היא חורש טבעי (חלק מגן לאומי מוכרז), ועל מחציתו העליונה ניצב מתחם בית ההבראה. את הטופוגרפיה המעניינת של המקום, שכוללת מדרון תלול, ניצלו לשתילת מדשאות גדולות. בימים נהגנו להתגלגל על הדשא, ולעת ערב היינו מכינים כוס תה, לוקחים כסאות נח ומתרגעים אל מול הים התיכון.

     

    חלון לבריכה

    בסוף שנות ה-60 הצטרפתי גם אני למשפחה הנופשת, וכך זכיתי להכיר מקרוב מספר בתי הבראה, אשר נצרבו לעד בתודעת האירוח שלי. בית ההבראה שזכה להגדרה "חוף המבטחים" של החופשות השנתיות שלנו, היה, איך לא, "מבטחים". בכל שנה חזרנו לשם בהרכב מלא, ובכל פעם אותו ריטואל: גלגולים, תה ובינגו.

     

    אבל מדי פעם צריך היה גם לגוון, וכך יצא לי לגלות את "היהלום של מעלות", הוא "בית גוטספלד" בעל המבנה העגול, ששכן במרכזם של 70 דונם יער ארזים, בין מעלות וכפר ורדים; "דולפין" בשבי ציון, שנבנה ממש על החוף; "בית שפרינצק" בנצרת, שתוכנן ע"י האדריכל זאב רכטר (אביו של יעקב רכטר) והשתרע על שטח עשרות דונמים של חורש טבעי. בית ההארחה האהוב עלי היה "כנרות" מעל טבריה, שצפה אל הכנרת. הגימיק של המלון היה בריכת שחייה, שאת אחד מקירותיה עיטר חלון תת ימי שאיפשר להציץ אל מה שקורה מתחת למים.

     

    גבירותיי ורבותיי, מהפך

    עד סוף שנות ה-70 היו בתי ההבראה של קופת חולים "הלהיט" של ענף המלונאות הישראלי. ל"מבטחים" למשל, היה צריך לחכות שנתיים בתור (וזה היה בדיוק העיתוי הנכון להפעיל את הפרוטקציה המפורסמת).

     

    אולם בראשית שנות ה-80 הסתמן שינוי בהרגלי הנופש של הישראלים, שהחלו להעדיף מלונות גדולים ומפוארים, כמו אלו שנבנו באילת. אט אט הדיר הציבור את רגליו מבתי ההבראה, והם נקלעו למשבר כלכלי.

     

    צחוק הגורל הוא שההיסטוריה המשפחתית שלי משקפת את הדעיכה של בתי ההבראה, ואת מותה של מפא"י. אכן גבירותי ורבותי, מהפך. במאי 1977 ויתרו הורי על הנופש השגרתי בבית ההבראה ובצעד נועז לקחו אותנו לאילת, ולא סתם אלא ל"מועדון הים התיכון", שסימל את ההיפך הגמור מהסגנון ומהאווירה המקובלים בבתי ההבראה. ובזמן שאנחנו שרנו על גדות הבריכה "א-ג-דו", הצביע עמישראל בבחירות לכנסת, הפיל את מפא"י והביא לסיומו את עידן בתי ההבראה בחיי.

     

    איפה הם היום

    לימים, התדלדלה קופת ההסתדרות והיא נאלצה למכור לאילי נדל"ן כמה מבתי ההבראה שלה, דוגמת ארזה או בית בוסל. מקצתם, כמו בית ההבראה כנרות שינו את ייעודם, ואילו אחרים, בהם "דולפין" או "בית שפרינצק" (גני נצרת) עומדים עד היום, נטושים. דבר אחד ברור, קופת החולים הכללית וההסתדרות הפקירו את נכסיהן החומריים והרוחניים.


    בית בוסל. שומם ועזוב

     

    בתי הבראה אחרים נמכרו לרשתות בתי מלון פרטיות, שידעו לנצל את הנתונים הטבעיים שלהם, והפכו אותם לבתי מלון ברוח עכשווית, דהיינו מלונות ספא. בית ההבראה מגידו בחיפה היה למלון "הר כרמל". בית ההבראה גוטספלד נקנה על ידי רשת שלום-פלאז'ה והפך לאחוזת "אסיינדה ביער", שזכה לכותרות לאחר שנפגע מטילי קטיושה במלחמת לבנון, ונאלץ לסגור שעריו לחודשים ארוכים של שיפוצים.

     

    ומה עלה בגורלו של "מבטחים"? ספינת הדגל של בתי ההבראה ההסתדרותיים. בתחילה הפך לבית מלון בשם "גני כרמל", שנקלע לקשיים כלכלים. בראשית 2006 נרכש בסכום של כ-20 מיליון דולר על ידי לילי אלשטיין, אלמנתו של יצחק אלשטיין, ממקימי חברת "טבע". הוריה של אלשטיין היו ממייסדי זכרון והיא החליטה להשיב עטרה ליושנה, ולהפוך את "מבטחים", שהוכרז כמבנה לשימור, למלון בריאות וספא, שתחת קורתו ישכנו גלריות אמנים.

     

    טעם של פעם

    אני ממתינה בסבלנות מהולה בגעגוע לפתיחתו המחודשת מלון מבטחים. בינתיים אני אורזת את בני משפחתי ונוסעת לחוף הכנרת, לנופש במקום שהיה אחד מבתי ההבראה הוותיקים של ההסתדרות - "אוהלו".

     

    בית ההבראה הוקם בשנת 1949 וזכה לשם "אוהלו", לזכרו של ברל כצנלסון, שקבע במקום זה את ביתו בזמן שעבד בחצר כנרת. בשנת 1965 הפך בית ההבראה לסמינר להכשרת עובדי הוראה. בעקבות הפרטת הסמינר על ידי ההסתדרות קנתה אותו קבוצת כנרת, ששיפצה את המתחם והפכה אותו ל"אחוזת אוהלו".


    אוהלו. בימיו כבית הבראה (צילום: מיכל בן ארי)

     

    בראשית המאה ה-21 מזכיר "אוהלו" בתי הארחה עכשוויים בקיבוצים, הרבה יותר מאשר בית הבראה של קופת חולים. מדשאות דשא גדולות צופות אל הכנרת. מדרגות יורדות אל שביל מטופח המוביל לחוף פרטי. החדרים המשפחתיים נמצאים במבנים חד קומותיים חדשים ונעימים. המבנה המקורי של בית ההבראה הפך למשכנה של מכללת רידמן.

     

    אבל בארוחת הבוקר אני נתקלת במפתיע במכונת המיץ המיתולוגית. לגימה אחת, ולשבריר שנייה אני שוב מרגישה את הטעם של בית ההבראה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "תוכנית הבראה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מיכל בן ארי
    אוהלו. כיום
    צילום: מיכל בן ארי
    בול של בית ההבראה מבטחים
    בית בוסל. מיועד לשימור
    אסיינדה ביער. כיום, מלון ספא
    צילום: אחוזת אסיינדה ביער
    מומלצים