סופרמן למד אותי לעוף

סופרמן וחליפת השלג החדשה של פולה בראון

1955

בשנה שהמלחמה התחילה הייתי בכיתה ה' בבית הספר היסודי אֶני פ' ווֹרן בווינתרוֹפּ, ובחורף ההוא גם זכיתי בפרס על ציור השלטים הטובים ביותר בנושא "הגנה אזרחית". החורף ההוא היה גם החורף של חליפת השלג החדשה של פולה בראון, ואפילו כיום, שלוש-עשרה שנה לאחר מכן, אני זוכרת את הצבעים המשתנים של הימים ההם, והם ברורים ומוגדרים כדוגמאות בתוך קלידוסקופ.

התגוררתי בצד של העיר שליד המפרץ, בשדרת ג'ונסון, מול שדה התעופה לוֹגֶן, ומדי ערב, כשהלכתי לישון, כרעתי על ברכיי ליד החלון המערבי בחדרי והתבוננתי באורות של בוסטון שהבליחו והבהבו הרחק מעבר למים המחשיכים. השקיעה הניפה בגאון את דגלה הוורוד מעל שדה התעופה, ושאון הגלים אבד בזמזום התמידי של המטוסים. התפעלתי מן הלפידים שנעו על המסלול, עד שנעשה חושך מוחלט, באורות האדומים והירוקים המהבהבים שהתרוממו ושקעו בשמים ככוכבים נופלים. שדה התעופה היה מֶכָּה שלי, ירושלים שלי. מדי לילה חלמתי שאני עפה.

אלה היו ימי חלומות הטכניקולור שלי. אמא האמינה שאני זקוקה להמון שינה, לכן אף פעם לא הייתי ממש עייפה כשהלכתי לישון. לא היה זמן נעים מזה כל היום, כי יכולתי לשכב בדמדומים המטושטשים, לשקוע בהדרגה בשינה, להמציא בתוך הראש חלומות ולכוון לאן יפנו. חלומות המעוף שלי היו אמינים כמו נוף של דאלי, הם היו ממשיים עד כדי כך שהייתי מתעוררת בהלם פתאומי, בתחושה קצרת נשימה שהתגלגלתי ונפלתי מן השמים כמו איקרוס, ושברגע האחרון תפסתי את עצמי על המיטה הרכה.

הרפתקאות ליליות אלה בחלל נפתחו בכך שסופרמן החל לפלוש אל חלומותיי וללמד אותי לעוף. הוא נהג לבוא בנהמה בבגד הכחול הנוצץ ובגלימה שרשרשה ברוח, ודמה דמיון מפליא לדודי פרנק שהתגורר עם אמי ואיתי. במשק הפלאי של גלימתו שמעתי את כנפיהם של מאה שחפים, את מנועיהם של אלף מטוסים.

לא הייתי המעריצה היחידה של סופרמן ברחוב שלנו. דיוויד סטרלינג, ילד חיוור וחובב קריאה שגר במרחק מה ברחוב שלנו, היה שותף לאהבה שרחשתי כלפי השירה הצרופה של התעופה. בכל ערב, לפני ארוחת הערב, הקשבנו יחד לסופרמן ברדיו, וביום, בדרך לבית הספר, המצאנו הרפתקאות משלנו.

בית הספר היסודי אני פ' וורן היה בניין לבנים אדומות, מוקף במגרש משחקים מחצץ חשוף, שנמצא ברחוב סלול בזפת שחורה במרחק מה מהכביש הראשי. ליד מגרש החניה מצאנו לנו דיוויד ואני פינה מושלמת להעלאת דרמות הסופרמן שלנו. הכניסה האחורית האפרורית של בית הספר הייתה משוקעת עמוק בתוך מעבר ארוך שהתגלה כמקום מצוין ללכידות פתע ולחילוצי בזק.

"סופרמן החל לפלוש אל חלומותיי וללמד אותי לעוף"

בעת ההפסקה היינו דיוויד ואני במיטבנו. התעלמנו מהבנים ששיחקו בייסבול בחצר המכוסה חצץ ומהבנות המצחקקות ששיחקו מחניים בחורשה הקטנה. משחקי סופרמן שלנו עשו אותנו מנודים, אך בד בבד העניקו לנו תחושה של עליונות נבובה. מצאנו לנו אפילו ממלא מקום שישמש בתפקיד הרשע בדמותו של שלדון פיין, הילד-של-אמא'לה הצהבהב מהרחוב שלנו, שלא שותף במשחקי הבנים מפני שבכה בכל פעם שמישהו תפס אותו בתופסת, ואיכשהו תמיד הצליח ליפול ולפצוע את ברכיו השמנות.

בתחילה היה עלינו לדרבן את שלדון למלא את תפקידו, אבל כעבור זמן-מה נעשה מומחה בהמצאת עינויים ואפילו ביצע אותם ביחידות, מחוץ למשחק. הוא נהג לתלוש כנפיים של זבובים ורגליים של חרגולים, ואת החרקים הפגועים החזיק בשבייה בצנצנת שהחביא מתחת למיטתו, ומשם היה מוציא אותם בחשאי כדי לצפות בהתחבטויותיהם. דיוויד ואני אף פעם לא שיחקנו עם שלדון, חוץ מאשר בהפסקה. אחרי הלימודים השארנו אותו לאמא'לה שלו, לבונבונים שלו ולחרקים האומללים שלו.

באותה תקופה התגורר איתנו דודי פרנק, שהמתין לגיוסו, והייתי בטוחה שהוא דומה דמיון מדהים לסופרמן בגלגולו האלמוני. דיוויד לא ראה את הדמיון בבהירות כמוני, אך הודה שהדוד פרנק הוא האיש הכי חזק שהכיר אי-פעם, ושהוא יודע לבצע המון תעלולים, למשל להעלים סוכריות קרמל תחת מפיות וללכת על הידיים.

באותו החורף הוכרזה המלחמה ואני זוכרת שישבתי ליד הרדיו עם אמא ועם הדוד פרנק והרגשתי את האימה המוזרה מן הבאות מרחפת בחלל. קולותיהם היו נמוכים ורציניים, ושיחתם נסבה על מטוסים ועל פצצות גרמניות. דוד פרנק ידע משהו על גרמנים באמריקה שהוכנסו לכלא למשך זמן-מה, ואמא אמרה שוב ושוב על אבא: "אני שמחה שאוטו לא בחיים ולא רואה את זה; אני שמחה שאוטו לא בחיים ולא רואה לאן הגענו".

בבית הספר התחלנו לצייר שלטים למען "ההגנה האזרחית", וזה היה אז שגברתי על ג'ימי לייק מהרחוב שלנו וקיבלתי את הפרס של כיתה ה'. מדי פעם היינו עושים תרגולות לקראת הפצצה מהאוויר. פעמון השרפות היה מצלצל והיינו לוקחים את המעילים ועיפרון ויורדים בטור במדרגות החורקות אל המרתף, ושם ישבנו בפינות שהוקצו לפי צבעי התגים שלנו ונעצנו את העפרונות בין השיניים, כדי שהפצצות לא יגרמו לנו בטעות לנשוך את הלשונות. חלק מן הילדים הקטנים בכיתות הנמוכות היו בוכים, מפני שהמרתף היה חשוך, ורק נורות תקרה חשופות האירו את האבנים השחורות והקרות.

החשש ממלחמה חלחל לכל מקום. בהפסקה שלדון נעשה נאצי וחיקה את הצעידה הגרמנית מן הסרטים, אבל דוֹדוֹ, מייסי, היה באמת בגרמניה וגברת פיין נעשתה רזה וחיוורת מפני ששמעה שמייסי אסיר ואחר-כך לא שמעה עוד.

החורף נמשך ונמשך עם רוח מזרחית לחה שבאה כל הזמן מן האוקיינוס, ועם שלג שהפשיר לפני שהצטבר דיו בשביל החלקה. באחד מימי שישי אחר הצהריים, קצת לפני חג המולד, ערכה פולה בראון את מסיבת יום ההולדת השנתית שלה, והוזמנתי מפני שכל הילדים ברחוב שלנו הוזמנו. פולה גרה ב"סומרסט טֶראס" מול ג'ימי ליין, היו לה עור בהיר, קוקיות ג'ינג'יות ארוכות ועיניים כחולות מימיות, ובעצם אף אחד ברחוב שלנו לא אהב אותה במיוחד, מפני שהיא הייתה שתלטנית ושחצנית.

היא קיבלה את פנינו בדלת ביתה לבושה בשמלת אורגנדי לבנה ושערה הג'ינג'י היה מסודר בתלתלי "בקבוקים" וקשור בסרט סאטן. לפני שישבנו ליד השולחן לאכול עוגת יום הולדת וגלידה, היא הייתה מוכרחה להראות לנו את כל המתנות שקיבלה. היו לה המון מתנות מפני שהיה לה יום הולדת וגם היה חג המולד.

יותר מכל המתנות ביכרה פולה את חליפת השלג, והיא מדדה אותה לכבודנו. חליפת השלג הייתה בצבע תכלת, והיא באה בקופסה כסופה משבדיה, אמרה. החלק הקדמי של המעיל היה רקום כולו בוורדים ורודים ולבנים ובציפורים כחולות, ולמכנסיים היו כתפיות רקומות. היו לה גם כומתת אנגורה לבנה קטנה וידוניות אנגורה תואמות.

אחרי הקינוחים, כבילוי מיוחד, הסיע אביו של ג'ימי ליין את כולנו לקולנוע להצגה יומית של שני סרטים בכרטיס. לפני שהרשתה לי ללכת ביררה אמא ומצאה שהסרט העיקרי הוא "שלגייה", אבל היא לא ידעה שהסרט שמוצג יחד איתו הוא סרט מלחמה.

הסרט היה על יפנים שמונעים משבוייהם אוכל ומים כדי לענות אותם. משחקי המלחמה שלנו והתסכיתים ברדיו היו כולם פרי הדמיון, אבל זה היה אמיתי, זה קרה באמת. אטמתי את האוזניים כדי לא לשמוע את אנקות השבויים הצמאים והמורעבים, אבל לא יכולתי לנתק את העיניים מהמסך.

בסופו של דבר הורידו השבויים בול עץ גדול מהקורות הנמוכות ונגחו בו בקיר החומר כדי להגיע אל הברזייה בחצר, אבל ברגע שהראשון שבהם הגיע אל המים החלו היפנים לירות בשבויים ולהרוג אותם, ולרמוס אותם ולצחוק. אני ישבתי ליד המעבר, וכעת קמתי במהירות ורצתי אל שירותי הנשים ושם התכופפתי מעל האסלה והקאתי את העוגה והגלידה.

בלילה, כששכבתי לישון, בו ברגע שעצמתי עיניים צץ במוחי בצורה חיה מחנה השבויים, והשבויים הנאנקים שוב פרצו את הקירות, ושוב נורו ברגע שהגיעו אל הברזייה הדולפת. ככל שהתאמצתי לחשוב על סופרמן לפני שנרדמתי, שום דמות כחולה במסע צלב משלה לא ירדה בזעם שמימי למחוץ את הגברים הצהובים שפלשו אל חלומותיי. כשהתעוררתי בבוקר היו הסדינים רטובים מזיעה.

בשבת שרר קור צובט והשמים האפורים והמטושטשים איימו בשלג. אחר הצהריים חזרתי הביתה מהחנות בעצלתיים, קופצת את אצבעותיי הצוננות בתוך הידוניות, וראיתי כמה ילדים משחקים בתופסת בית חולים מול ביתה של פולה בראון.

פולה עצרה באמצע המשחק והביטה בי במבט קר. "אנחנו צריכים עוד מישהו", אמרה. "את רוצה לשחק?" ואז היא תפסה אותי בקרסול, ואני קיפצתי על רגל אחת ובסופו של דבר תפסתי את שלדון פיין בזמן שהתכופף לרכוס את אחד מהערדליים המרופדים בפרווה שנעל. הפשרה מוקדמת המיסה את השלג ברחוב והמדרכה הסלולה בזפת הייתה מחוספסת מהחול שפיזרו המפלסות. מול ביתה של פולה השאירה מכונית של מישהו כתם שחור נוצץ מדליפת שמן.

רצנו ברחוב, ובכל פעם שהתופס התקרב אלינו מדיי נכנסנו לאחור אל אחת החצרות שהדשא בהן היה כעת חום ונוקשה. ג'ימי ליין יצא מביתו, עמד זמן קצר והסתכל בנו, ואחר-כך הצטרף. בכל פעם שהיה התופס הוא רדף אחרי פולה בחליפת השלג התכולה שלה והיא צעקה בקול צווחני, הסתובבה אליו והביטה בו בעיניים הכחולות המימיות שלה, והוא תמיד הצליח לתפוס אותה.

אלא שפעם אחת שכחה להסתכל לאן היא רצה וברגע שג'ימי הושיט אליה יד היא החליקה על כתם השמן. כשנפלה על צדה התאבנו כולנו כאילו שיחקנו במשחק הפסלים. איש מאיתנו לא הוציא הגה, ולרגע נשמע רק רעש המטוסים מעבר למפרץ. האור הירוק והעמום של הדמדומים ירד וסגר עלינו, קר וסופי כתריס.

חליפת השלג של פולה הייתה מרוחה לאורך צד גופה בשמן שחור ורטוב. ידוניות האנגורה נטפו כפרוות חתול שחור. היא הזדקפה לאטה לישיבה והביטה בנו, העומדים סביבה, כאילו חיפשה משהו. ואז לפתע ננעצו עיניה בי.

"את", אמרה בשרירות לב והצביעה אליי, "את דחפת אותי".

השתררה שנייה נוספת של דממה ואז פנה נגדי ג'ימי ליין. "את עשית את זה", התגרה בי. "את עשית את זה".

שלדון ופולה וג'ימי וכל היתר נעמדו מולי, ושמחה מוזרה הבהבה בחלק הפנימי של עיניהם. "את עשית את זה, את דחפת אותה", הם אמרו.

ואפילו כשצעקתי "לא נכון!", כולם התקרבו אליי ודקלמו במקהלה, "כן נכון וכן נכון, כן נכון, ראינו אותך". בבאר הפרצופים הקרבים לא ראיתי שום עזרה, והתחלתי לשאול את עצמי האם ג'ימי דחף את פולה או שמא נפלה בעצמה, ולא הייתי בטוחה בתשובה. לא הייתי בטוחה בכלל.

התחלתי לעבור אותם, ללכת הביתה, נחושה בדעתי לא לרוץ, אבל כשהיו מאחוריי חשתי חבטה חדה של כדור שלג בכתפי השמאלית, ועוד אחת. האצתי את צעדיי ופניתי ליד הבית של משפחת קלי. ושם עמד ביתי החום הכהה, ובפנים אמא ודוד פרנק שבא לחופשה מהצבא. התחלתי לרוץ בערב הקר והצורב לעבר ריבוע האור הזוהר בחלון שהיה הבית שלי.

הדוד פרנק חיכה לי ליד הדלת. "מה שלום החיילת החביבה עליי?" והעיף אותי גבוה מאוד באוויר עד שראשי התחכך בתקרה. בקולו הייתה אהבה גדולה שהטביעה את הצעקות שהוסיפו להדהד באוזניי.

"הכל בסדר", שיקרתי, והוא לימד אותי קצת ג'יו-ג'יטסו בסלון עד שאמא קראה לנו לארוחת ערב.

על מפת הפשתן הלבנה הונחו נרות ולהבות זערערות הבהבו בסכו"ם ובכוסות. ראיתי חדר נוסף משתקף מעבר לחלון חדר האוכל הכהה, ובני אדם צוחקים ומדברים בתוך רשת מגוננת של אור, מאוחדים בזוהר שלא ניתן לקעקעו.

לפתע פתאום צלצל פעמון הדלת ואמא קמה לפתוח. שמעתי את קולו הגבוה והברור של דיוויד סטרלינג במסדרון. מן הפתח חדרה רוח פרצים צוננת אבל הוא ואמא המשיכו לשוחח והוא לא נכנס פנימה. כשחזרה אמא אל השולחן היו פניה עצובים. "למה לא סיפרת לי?" אמרה. "למה לא סיפרת לי שדחפת את פולה לבוץ וקלקלת לה את חליפת השלג החדשה שלה?"

פודינג השוקולד שמילא את פי חסם את גרוני, סמיך ומריר. הייתי מוכרחה לשתות חלב כדי שירד. לבסוף אמרתי, "לא עשיתי את זה".

אבל המילים יצאו חלולות ולא כנות כמו זרעים קטנים, קשים ויבשים. ניסיתי שוב. "לא אני עשיתי את זה. ג'ימי ליין עשה את זה".

"אנחנו כמובן מאמינים לך", אמרה אמא לאט, "אבל כל השכונה מדברת על זה. גברת סטרלינג שמעה את הסיפור מגברת פיין ושלחה את דיוויד להגיד שאנחנו צריכים לקנות לפולה חליפת שלג חדשה. אני לא מבינה את זה".

"לא עשיתי את זה", חזרתי ואמרתי, והדם הלם באוזניי כמו תוף עצל. דחפתי את הכיסא מהשולחן בלי להביט בדוד פרנק ובאמא, שישבו חמורי סבר ומלאי צער לאור הנרות.

המדרגות לקומה השנייה היו חשוכות, אבל הלכתי במסדרון הארוך אל חדרי בלי להדליק את החשמל וסגרתי את הדלת. ירח קטן ולא בשל החדיר ריבועים של אור ירקרק לאורך הרצפה ושמשות החלונות היו מוקפות בשוליהן בכפור.

הטלתי את עצמי בפראות על המיטה ושכבתי עליה, יבשת עיניים ובוערת. כעבור זמן-מה שמעתי את דוד פרנק עולה במדרגות ודופק על דלת החדר. משלא עניתי נכנס והתיישב על המיטה. ראיתי את כתפיו החזקות מסתמנות כגוש על רקע אור הירח, אך באפלולית נותרו פניו חסרי תווים.

"ספרי לי, חמודה", אמר בקול רך מאוד, "ספרי לי. את לא צריכה לפחד. אנחנו נבין. רק ספרי לי מה באמת קרה. את לא צריכה להסתיר ממני שום דבר, את יודעת את זה. ספרי לי רק איך זה באמת קרה".

"סיפרתי לכם", אמרתי. "סיפרתי לכם מה קרה, ואני לא יכולה לשנות את זה. אפילו בשבילך אני לא יכולה לשנות את זה".

הוא נאנח אפוא וקם ללכת. "בסדר, חמודה", אמר ליד הדלת. "בסדר, אבל אנחנו בכל מקרה נשלם בעבור חליפת שלג חדשה, רק כדי שכולם יהיו מרוצים ובעוד עשר שנים זה לא ישנה לאף אחד".

הדלת נסגרה מאחוריו ושמעתי את צעדיו הולכים ונחלשים במסדרון. שכבתי לבדי במיטה והרגשתי איך הצל השחור מזדחל ועולה מתחתיתו של העולם כמו נחשול גואה. שום דבר לא החזיק מעמד, שום דבר לא נשאר. כל המטוסים הכסופים וכל הגלימות הכחולות נמוגו ונעלמו, נמחו מן הלוח אדיר הממדים של החושך כמו ציורים גסים בגירים צבעוניים שצייר ילד. בשנה ההיא התחילו המלחמה והעולם האמיתי וההבדל.