נראה אתכם הולכים על עקבים גבוהים
יש לי חלום, ללכת עם עקבי סטילטו כמו שאני הולכת בכיף עם נעלי הבית הוורודות שלי בדמותו של חזרזיר. אני רואה נשים רבות שמגשימות את החלום שלי, אבל אני לא מצליחה. סבתא שלי ז"ל לא הלכה עם עקבים. ולמרות זאת, היא הצליחה להתחתן ולהביא לעולם ארבעה ילדים
קשה לי עם זה מאוד, כי זה להודות בכישלון, להודות בכך שאני לא מתיישרת לפי דרישות הסטריאוטיפ הנשי המושלם. אבל אין ברירה, אז הנה זה בא, קבל עם ועדה: אני לא יודעת ללכת על עקבים.
ככל שניסיתי לשוות לעצמי מראה של ליידי אמיתית עם נעלי עקב, אני פשוט לא מצליחה. מה זה אומר עליי? שאני לא נשית, לא חושנית? עם זאת, ולמרות הליקוי שקיים בי, יש לי חמישה זוגות נעלי עקב וסנדלים. וכשאני עולה סוף סוף על עקבים, אני סובלת. עם כל פסיעה ופסיעה אני מבקשת סליחה מכפות רגליי המסכנות ומסבירה להן שאני עושה זאת בשם הנשיות.
יש לי חלום, ללכת עם עקבי סטילטו, כמו שאני הולכת בכיף עם נעלי הבית הוורודות שלי בדמותו של חזרזיר. אני רואה נשים רבות שמגשימות את החלום שלי: האיטלקיות, הצרפתיות, וגם גוון סטפאני, ההולכות על עקבים בביטחון שפשוט נשגב מבינתי.
אני שואלת את אלוהים למה הן כן ואני לא, מה יש בהן שאין בי. יש לי כפות רגליים עדינות, שבחור אחד מקורי במיוחד אמר לי פעם שהן יצירת מופת. וזה יפה לי לעמוד על עקבים. כשאני נועלת נעלי עקב מתפשט על פניי חיוך של דיוה, פאם פאטאל הורסת. אבל בשנייה שאני מנסה לפסוע בהן, אני מתחילה לסבול מפחד גבהים, ובעיקר אי נוחות רבה. זה כאילו לא נכון לגוף שלי, והוא מתמרד. אני רוצה להיות אשה המטופפת באלגנטיות על עקבים גבוהים, אבל שוב ושוב למרות הניסיונות, אינני מצליחה.
מדוע אנחנו הולכות עם נעלי עקב, אם כל כך לא נוח לנו? זה קצת כמו להיות על "הפיראט" בלונה פארק ולהגיד שזה כיף לא נורמלי, למרות שאת מרגישה שאת עומדת ליפול כל רגע. אני חושבת שאם יש לך נעלים שאת לא יכולה לרוץ איתן אחרי אוטובוס בורח, תזרקי אותם. למה אני צריכה לסבול מרגשי נחיתות שאני לא יכולה ללכת עם נעלי עקב ולנשום במקביל?
סבתא שלי ז"ל לא הלכה עם עקבים. ולמרות זאת, היא הצליחה להתחתן ולהביא לעולם ארבעה ילדים. וכאן מגיעה שאלה נוקבת: מי לעזאזל החליט שאנחנו חייבות ללכת על עקבים? האם זו המצאה נשית או גברית?
כשאני מתהלכת בסנדלי טבע-נאות שלי אני מרגישה נוחות מדהימה, ומנגד מביטות בי נשים אחרות בתחושת קבס - גועל נפש, זאת אין לה סטייל בכלל!
נשאלת השאלה, האם גברים בכלל אוהבים אותנו עם עקבים, או שזה רק בדמיון שלנו? ואם כן, נראה אתכם מנסים ללכת על עקבים גבוהים חמש דקות. ואם זו המצאה נשית, הייתי רוצה לפגוש את האשה שאומרת שזה נוח לה, להביט לה בלבן של העיניים ולראות אם היא ממצמצת. סנדרה רינגלר, האשה, הבלונד והסטייל, טוענת שאפילו לשירותים היא הולכת עם עקבים, גם באמצע הלילה. לי זה אומר דבר אחד: שאין לה שכנים מלמטה, ואם כן אז הם בטח סבלניים או חירשים מאוד.
בחורף האחרון החלטתי להגשים את חלומי הרטוב ולקנות נעלי עקב סטילטו. זה היה אחר הצהריים, חיכיתי לערב ספרותי בבית ציוני אמריקה בתל-אביב. עשיתי סיבוב באזור, סקרתי את חלונות הראווה, ואז ראיתי אותם, את מגפי הזמש הכי יפים בעולם. נעצתי בהם מבטים ממושכים ואוהבים, וידעתי שרק הוויטרינה מפרידה בין מי שאני לבין האשה שאני יכולה להיות. נכנסתי לחנות, שהיתה פצפונת, ולמרות זאת היו בה איזה 17 מוכרות אסרטיביות, שיכולות לשכנע פיל לקנות חדק חלופי.
שילמתי 400 שקל בתשלום אחד
עוד מבט:
לא קל בכלל לחיות בעולם שמעדיף גבוהים
מר נמוך
היא היתה בחורה מקסימה, בגובה ממוצע. לדייט איתה הגעתי עם נעליים שמוסיפות חמישה ס"מ לגובה. היא אמרה שהיה מדהים וביקשה שאתקשר למחרת. הבעיה צצה כשהיא הגיעה אליי הביתה, שם קיבלתי את פניה יחף. אופס!
הצבעתי על המגפיים מהוויטרינה, והמוכרת הביאה לי אותם. הם היו שחורים ועדינים, רכים וחלקים, גמישים כמו גור פומה. מדדתי אותם בחיל ורעדה, ולמרבה הפלא היה לי נוח לעמוד. הבטתי במראה, ומיד התפשט לי על הפרצוף חיוך כמו שהיה למרלין מונרו בקטע שהחצאית שלה התנופפה אל על. מרוב התפעלות, לא פסעתי אפילו פסיעה אחת. שילמתי 400 שקל בתשלום אחד, סכום שאני בחיים לא אוציא על נעליים, רק על חלומות, ויצאתי שמחה וטובת לב.
בהזדמנות הראשונה נעלתי אותם לסרט. כבר כשהלכתי מהחדר למקלחת, להתאפר, חשתי לחץ עצום ברגליים, כאבים שעמדו בסתירה מוחלטת לתחושתי הפנימית העילאית.
הבחור הגיע, יצאנו לסרט בקניון מלחה בירושלים. מהאוטו לבית הקולנוע עברו כחמש דקות נסבלות. אבל בסוף הערב, כשסגרו את כל השערים ונשאר שער אחד מרוחק, החל הסיוט שלי ושלו. הבחור, שרצה להגיע כבר לאוטו ואני עיכבתי אותו, התעצבן ואמר לי: "זו פעם אחרונה שאת באה איתי על עקבים".
דקה אחרי שהוא אמר את המשפט הזה נפלתי והשתטחתי אפיים ארצה. הגעתי הביתה, נשיותי פצועה אנושות, חלצתי את המגפיים ונשבעתי שלא אעלה שוב על עקבי סטילטו כל עוד אני חיה. את המגפיים החדשים והיפים מסרתי לבחורה צרפתיה, ואני בטוחה שהיא תדע לעשות בהם שימוש טוב יותר.
ואשר למחזרים העתידיים, נראה שהם יצטרכו לקבל אותי כמו שאני, 163 סנטימטרים של אשה אמיתית, בלי העשרה המזויפים.
האימייל של דורית
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
