למדו את הילדים להשתעמם בכיף

"אמא, משעמם לנו".

"לכו לשחק בחנות".

"אבל כל הכסף שלנו כבר נקרע".

"אז תשחקו בגננת בגן. את תהיי הגננת, ואביבה ומימי תהיינה הילדות בגן שלך".

הייאוש אפף אותי. בזמן החופשה הילדים זקוקים לריגושים חדשים ולמשחקים חדשים בכל חמש דקות. ובינתיים באגף הבנים החלו חגיגות אחרות. "אולי תשחקו בקלפים? ומה עם המונופול? אתם טוענים שעם המשחק הזה אתם מסוגלים לשבת שעות ולשכוח עולמות".

מה עושים עכשיו? האם זה עוד נהר שוצף שעלי לצלוח בחיים? למה אני לא עושה הנחות לעצמי? אני עוצמת עיניים. איפה דורה כשצריכים אותה?

הרבה לפני שהבובה דורה המפורסמת פרצה אל תוך חיינו והשתלטה על הארנק שלנו, היתה דורה אחרת, דורה חכמה מאד, חברה שרק מעט זוכים להתברך בה. "תגידי, מה את עושה עם הילדים שלך בחופש הארוך הזה?", חיפשתי את הלחץ בעיניה, את קולה העייף, את קווי הייאוש בפניה. יכול להיות שהיא פשוטת נכנעה והפסיקה לחיות את הלחץ הזה מיום ליום, מרגע לרגע?

השעה שלוש וחצי. היא, אני יודעת ברגעים אלו ממש, עושה את שלה. אם היא רוצה היא קוראת. אם היא רוצה היא עובדת. שלא כמוני, מתרוצצת כמו עכבר במלכודת שהציבו לי הילדים. "למה את צריכה לחפש להם תעסוקה?", דורה פערה זוג עיניים גדולות ותוהות, כשרצתי אחרי חמשת הזאטוטים שהיו לי אז.

"מה את עושה עם ששת ילדייך שלך?" ניסיתי את מזלי לגנוב את הסוד. "עושה? עם ששת ילדי?" היא סובבה את ראשה, מחפשת אותם. הם ישבו בפינת החדר, עסוקים במשחקים מגוונים. עקבתי אחריהם במשך שעתיים בהם שהיתי בביתם. הם היו עסוקים, עסוקים כל כך, עד שלא היתה להם דקה להתעסק עם אמא שלהם.

פעילות היום: לשגע את אמא

התביישתי פתאום. למה נתתי לה לראות את חוסר האונים שלי? למה תמיד האנשים שחוזים בנפילה שלך, הם תמיד הכי צפויים ומקובעים?

"למה את שותפה לקיטורים, למה את משדרת לחץ מהחופשה, למה את דואגת שהם יהיו עסוקים כל הזמן, וטורחת להדגיש להם את הדברים? עזבי אותם, תראי שבאופן טבעי הם ימצאו מה לעשות. את בעצם נתת להם תעסוקה מאוד מעניינת".

"איזו?" שאלתי בסקרנות.

"לשגע את אמא!" השיבה בהתנצחות. היא לא מדברת בקול מתנשא ואולי דווקא בשל כך הכאב חריף יותר. היא מחדדת את ההבדלים, שמה מול פרצופי תמונה של לפני ואחרי. רק שאצלי התמונה תמיד לפני, ואילו אצלה, אפשר לצלם את התמונה "אחרי" - לפני דיאטת החינוך הנכון. אחרי דיאטת החינוך הנכון.

לפי שיטת דורה, אנחנו האמהות לא צריכות לשמש כשרות התרבות של הילדים. צריך לתת להם את ההזדמנות. הם יודעים להעסיק את עצמם אם אנחנו לא נפריע להם.

זה לא סותר יציאות משותפות עם ההורים, ושותפות שלהם פה ושם בתעסוקה בחופש. דורה מדברת על הלחץ האינסופי בו נתונים הורים רבים, הרצון למלא כל דקה פנויה של הילד והשדר השגוי שאנו ההורים משדרים לילד: שאסור לו להשתעמם, ובכלל הוא לא יודע להעסיק את עצמו.

"אמא, משעמם לי!", הפזמון הידוע מתנגן לו בשעה שאני מדפדפת בעלון השכונתי ומחפשת אטרקציות לשבוע חופש זה. דורה צודקת. אבל איך מתעלמים? איך מנטרלים את הרצון להחזיק בשלט התעסוקה?

להישאר בבית?

"אוי, אני מותשת", רבקה חברתי מעבר לקו. "אני כבר ממוטטת. אתמול נסעתי לג'ימבורי. אל תשאלי איזה סיוט היה. כל עם ישראל ואשתו הגיעו לשם. היום היינו בגן חיות. עוד סיוט חוץ בחום הכבד".

"ומה עם להישאר בבית?", אני שואלת בזהירות, יודעת שדרכתי על מוקש. "בבית? מה הם יעשו בבית כל היום? מה אני אעשה איתם בבית כל היום?"

ודורה היחידה שצוחקת כל הדרך אל החופש. היא יוצאת איתם לבריכות ולטיולים, אבל היא גם נשארת איתם בבית ימים שלמים. זאת אומרת, הם נשארים איתה לפי שיטתה. כי היא עסוקה בשלה, והם בשלהם. והם עסוקים באמת ובכיף.

שלב הקייטנות מאחורי, הבריכות והטיולים עוד לפני. רק אתמול נסענו לבריכה, נהנינו מפיקניק על הדשא וחזרנו עייפים אך מרוצים. גם מחר צריך לצאת?

"שכחת? חופש גדול"

"אני חייבת לצאת קצת לבד עם עצמי", הודעתי לפרטנר בערב. "בסדר, אשתדל לחזור מוקדם מן העבודה", השיב לי. הוא מרחם עלי. הוא עובד בחופש הגדול. אין לו חופש בכלל, ומשתדל לעזור ככל יכולתו.

"הודעתי בעבודה שאאחר היום ואגיע בעשר. צאי מוקדם בבוקר. לכי לבית קפה". הוא כבר יודע שקפה הפוך עם סלט גדול וחברה הם זריקת מרץ עבורי. זיכרון ישן שמזכיר לי את קיומי.

אף לא אחת מחברותי יכלה לפגוש אותי בשעות הבוקר המוקדמות. "שכחת? חופש גדול", גערו בי כאילו חטאתי בעצם הרעיון. אז ישבתי לי עם עצמי והזמנתי קפה הפוך וסלט גדול טרי עם עיתון. שעה של הנאה צרופה. משם נגשתי לסופר וערכתי את הקנייה לשבת (אנחנו האמהות לא יכולות לצאת רק בשביל עצמנו. מנצלות גם יציאה לבד - לסידורים עבור הבית).

בדרך חזרה הביתה, תחושת הנימול המוזרה החלה להתפשט בקצות האצבעות. נכון, אזרתי כוח, אבל מה עושים איתם היום? אולי אקח אותם לפארק ברחוב התפוז? אפילו עלה במוחי רעיון מטורף וכלל לא מעשי: נבקר את רופא השינים כדי לבדוק את השן המתנדנדת בפיו של דודי וכך נשרוף שעתיים (נסיעה הלוך-חזור למרפאה, נוותר לכולם על התור שלנו, התור שלנו, מדבקות מהרופא החביב) ואולי ארטיקים ואחר כך בריכה בחצר האחורית?

התעייפתי. שלל הרעיונות שרצו במוחי התישו אותי עוד לפני ביצועם. ואני רק רוצה לשכב במיטה עם ספר ומים. דרישה מוגזמת? אבל משעמם לילדים. אני חייבת להעסיק אותם כל הזמן. לא מספיקות להם מספר שעות ביום בהם אנחנו יושבים ביחד למשחק או לבילוי משותף.

נכנסתי הביתה. הפרטנר חייך אלי לשלום. "נו, נחת קצת?". הוא יצא מהבית, מבטיח לחזור כמה שיותר מהר, להטות שכם בימים אלו. נכנסתי לסלון. דממה נעימה בבית.

שמעתי את הבנים משחקים כדורגל בחצר. רותי נרדמה בלול לשנת בוקר מאוחרת, ואילו הבנות ישבו על הספה מחייכות באושר. "אז מה נעשה עכשיו?" שאלתי בייאוש.

"לא צריך לעשות כלום", הן ענו לי בחיוך רחב. "יש לנו מה לעשות", הן התכוונו לכל מילה.

"מה?"

"אנחנו משתעממות לנו בכיף! אבא אמר שמותר!"

• מלי גרין, בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.

• לכל הטורים של מלי גרין.