לא רבים המפעלים הספרותיים בארץ שראויים להערכה רבה כל כך, ובה בעת זוכים לכמות כה מועטה של תשומת לב תקשורתית, כמו סדרת "לטינו" של הספריה החדשה, בעריכתה של טל ניצן. בין היצירות שניצן תרגמה והביאה לידיעת קוראי העברית בשנים האחרונות (במסגרת סדרת "לטינו") נמנות "הסימפוניה הגמורה", קובץ הסיפורים היוצא מן הכלל של אאוגוסטו מונטרוסו; "התמימים הקדושים", הרומאן רווי הרוע והיופי של מיגל דליבס; ולאחרונה גם האסופה "שמיים אחרים", המאגדת עשרים ושמונה מסיפוריו של הסופר הארגנטינאי הגדול חוליו קורטאסר, במתכונת בלעדית בעברית.
אל הרשימה הזו נוסף לפני שנתיים הסופר יליד ברצלונה אדוארדו מנדוסה,
| תעלומת הקבר המכושף |
|
| פיליפ מתהפך בקברו / מאיה פלדמן |
|
הבלש של אדוארדו מנדוסה, אחד הסופרים המצליחים בספרד, עושה לפיליפ מרלו מה שעשה דון קישוט לדמות האביר הרומנטי. התוצאה: תענוג גדול. מאיה פלדמן על "תעלומת הקבר המכושף" |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
שספרו "תעלומת הקבר המכושף", התקבל כאן באהבה גדולה, יחסית לדממה שנתקלו בה כותרים אחרים (וחשובים לא פחות) מסדרת "לטינו". הגיבור הצבעוני של הספר, אסיר במוסד פסיכיאטרי שכישרונו הגדול הוא ביכולתו להתחזות לכל דמות שהנסיבות מצריכות, השאיר את קוראי "תעלומת הקבר המכושף" עם טעם של עוד (ועם בטן כואבת מצחוק). עכשיו, כלשונם של הקדימונים להמשכי "ג'יימס בונד", הוא חוזר.
"מבוך הזיתים" לא רק מצדיק את התיאבון לספר המשך ל"תעלומת הקבר המכושף", במובנים רבים הוא מתעלה על קודמו ומביא לדרגת השיא את הטיפול בנושאים ש"תעלומת הקבר המכושף" רק רמז להם. הפעם מתבקש הבלש הסהרורי על ידי המפקח פלורס להעביר מזוודה עמוסה בכסף לאיש קשר נסתר במדריד. לצורך זה הוא משוגר במטוס לעיר היעד ומופקד כחבילה במלון עלוב, וממתין לרגע ביצוע המשימה. אולם עד מהרה הדברים משתבשים: הבלש האומלל נשדד בשנתו, וכשהוא שב לעיר הולדתו הוא מגלה כי גם הוא וגם פלורס נפלו קורבן לתרמית גדולה בהרבה ממידותיהם.
על העיקרון הזה סובב הספר החדש של מנדוסה כמו ציר: כל דמות היא הפתעה בפוטנציה וכל התפתחות בעלילה תביא בהכרח לשרשרת של פיתולים נוספים, בלתי צפויים בהרבה. פלורס המיואש מחליט לבלוע את העלבון ולשכוח מכל העניין, אבל הבלש רב התושייה (ומחוסר המזל) מחליט להמשיך לחקור את הפרשה באופן עצמאי, על מנת לגלות מי עומד מאחורי הפח שנטמן לו ולפלורס. בדרכו הוא חובר לצעירה לא יפה במיוחד, שחלומה להיות שחקנית מתמצה בכמה תמונות עירום שמתגלות בסוכנות שמייצגת אותה, ולהיסטוריון קשיש ותחמן, שכאשר עיניו לא שקועות בספרים, הן עוקבות אחרי מערומיהן של נשים צעירות בבניין שמול מקום מגוריו.
נוסף על שתי אלה, יעלו וירדו מעמודי הספר עוד דמויות שוליים הזויות כל-כך - בדמות זונה מכוערת להפליא, שחקן עבר שישעה הכל בשביל מנת קוקאין, ומלצר גידם וביש מזל - עד שנדמה שאחת השאלות שמנדוסה מעלה בספר היא: איפה כאן בית המשוגעים? במוסד המגודר שבו כלוא הבלש, או בלונה פארק האנושי שמקיף אותו, שבכל פינה שלו ממתינה סכנה חדשה, אכזבה נוספת, או טיפוס שממניעים כאלה או אחרים גמר אומר בדעתו לפגוע במישהו מסביבתו (בדרך-כלל בגיבור).
במובן הזה, "מבוך הזיתים" מטשטש עוד יותר את הגבול הסמלי שבין המוסד הפסיכיאטרי לעיר שמחוצה לו – תהליך שאותו התחיל מנדוסה ב"תעלומת הקבר המכושף". בין קירות המוסד הפסיכיאטרי, אנחנו מגלים בני אדם שנואשו מהחיים או שהחברה נואשה מהם, משטר דיקטטורי של מנהל המוסד ויחס משפיל כלפי המאושפזים, והכי גרוע: שעמום וחד-גוניות שהיו מוחקים כל שריד לשפיות, לו היה כזה. ומחוץ למוסד: אופורטוניזם וניצול בקרב השולטים והנשלטים כאחד, ייאוש ואדישות בקרב המעמדות הנמוכים, וגרימת סבל וקבלתו כנורמה שלטת בקרב הדמויות כולן. למעשה, בעולם המונחים הפיקרסקי של "מבוך הזיתים", בית המשוגעים לא נגמר בשטח שעליו מופקד הד"ר סוגרנייס, הוא חולש גם על הסדר העירוני שבחוץ. בית המשוגעים הוא ברצלונה כולה.
חוש ההומור האינטליגנטי והחד של מנדוסה מצליח לעשות הזרה בכל סיטואציה, ולו הבנאלית ביותר, כשהתוצאה היא תמיד העמדתן של כל הדמויות המעורבות באור אבסורדי ומקטין. זהו, להרגשתי, סוד קסמם של שני ספריו אלה של מנדוסה: הצחוק שהם מעוררים בקורא לעולם אינו נגמר ברגע של שעשוע בלבד; הוא תמיד יהיה כרוך באבחנה מפוכחת לגבי טבע האדם או לגבי ההיגיון (המעוות, הסובייקטיבי בהכרח) שמאחורי אופן התנהלותו של זה בחברה.
זו הסיבה לכך ש"מבוך הזיתים" הוא גם ספר אכזרי יותר מקודמו בסדרה. אם ב"תעלומת הקבר המכושף" הייתה המחאה החברתית רק נעימת ביניים בתוך הקונצ'רטו המטורף של מעלליו של הבלש, הרי שב"מבוך הזיתים" היא עולה ומזדעקת כמעט מכל עמוד. בכל פרק נשבר האמון במערכת חברתית או פוליטית אחרת: תחילה במשטרה, אחר-כך בממשלה ובנציגיה (או באלה המתחזים לנציגיה), בהמשך גם בערכאות גבוהות בתחומי העיסוק של גיבורי המשנה, ובסופו של דבר נשבר האמון גם בכמה ידידים. והכל בלי צל צלו של סנטימנט או צלילים גוברים והולכים של כינור נוגה ברקע. האכזבות הגדולות ביותר מתרחשות אגב רגעים קומיים בלתי-נשכחים, תוך כדי מיזוג מתמיד בין הנפשע למבדר, בין העצוב למעורר הסלידה ובין הדוחה למכמיר הלב. כך מאפשר מנדוסה לקוראיו לקבל בצחוק תופעות שבהקשר אחר קשה היה להבין או לנהוג לגביהן בחמלה.
ואכן, כוחו הגדול של מנדוסה הוא גם במניפולציה הנפלאה שהוא מפעיל על הקוראים, שאחת מתוצאותיה היא ההזדהות עם דמות שלכל הדעות קשה להזדהות אתה: נוכל חסר חן וכריזמה, חרמן ואגואיסט, שלכושר ההמצאה, האלתור וסילוף האמת שלו אין גבולות.
ההשוואה לג'יימס בונד מהפסקה הפותחת היא, על דרך ההנגדה, אידיאלית להבנת היקפה של הפרודיה שמנדוסה מעמיד בספריו; שכן בעוד שבונד מייצג את כל מה שלמדנו לצפות ממנו מבלש.מרגל, דהיינו, חבילת שרירים ארוזה בטוקסידו איטלקי, גבר שהיפות בנשים נופלות שדודות לרגליו, ושאפילו הצניחה ממטוס בוער אל תוך בניין משרדים משאירה עליו רק שריטה פוטוגנית באחת הלחיים (אבל לא משפיעה על הג'ל בשיער), בבלש-לעת-מצוא של מנדוסה מתגלמות כל הרעות החולות שבונד מתגאה בחפותו מהן.
למעשה, לו היו שותלים את הגיבור של "מבוך הזיתים" באחד הסרטים של ג'יימס בונד, סביר מאוד להניח שהאומלל היה בין הראשונים שבונד היה מחסל (אגב זעזוע מהסירחון שעולה ממנו). אם כי לפני מותו, שסביר להניח שהיה נופל בנסיבות המביכות ביותר, בוודאי היו מאפשרים לבלש המופרע שלנו כמה רגעים של עדנה עם המשקה המועדף עליו. לא, לא מרטיני. פפסי קולה. לא מנוערת ולא מעורבבת, אבל קרה, ועם כמות גדולה של מפיות נייר (מה לעשות, הצטבר לו לא מעט לכלוך על הידיים).
