באיבוד
גם השחקנים הכי טובים בארץ לא יכלו להציל את "הבורר", שעד הרגע האחרון לא החליטה אם היא דרמת פשע פסיכולוגית, דרמה משפחתית מרגשת או טלנובלה בגרוש. סמדר שילוני מסכמת עונה שהלכה לאיבוד
זהו, "הבורר" נגמרה. ולמרות שזה לקח 11 פרקים, אפשר להכריז בצער שהיא התקדמה בקושי כמה פסיעות מהמקום שממנו היא התחילה. הרבה כסף זרם אל ההפקה של "הבורר", אבל "הבורר" לא התמלאה. כיכב שם אנסמבל שחקנים שכל תסריטאי היה מנשק לו את הרגליים, אבל גם אלה לא יכלו להציל תסריט מפוזר, קלישאתי מידי, שעד הרגע האחרון לא החליט אם הוא דרמת פשע פסיכולוגית, דרמה משפחתית מרגשת או טלנובלה מודעת לעצמה, בסגנון עדות "האלופה" או "טלנובלה בע"מ".
"הבורר" נגמרה. והאמת, לא ממש הבנתי מה היא רצתה להגיד לי. הרעיון היה מקסים – בן למשפחה אשכנזית, עובד סוציאלי, מפשר, מגלה שהוא בעצם נצר למשפחת פשע (מזרחית, כמובן), אימפריית עולם תחתון, שהפטריאכל הראשי שלה הוא – כמו שיהודה לוי מכנה בשלב מסוים – נציגות של החוק. אני יכולה לתפוס כאן לפחות שלושה קצוות שיכולים להוביל לאמירות על משפחה, גורל, יחסי אב ובן, מפגש בין פסיכולוגיות, שלא לדבר על הצצה מעניינת אל תוך עולם הפשע (מי אמר "הסופרנוס", דאמט?? צא החוצה). אבל התסריט לא עבד בשביל אף אחד מאלה. למעשה אני חושבת שהתסריט בעצמו לא ידע מי שלח אותו, ולאן. אני לא אופתע אם בסוף היום התסריט לקח את עצמו לפרדס, שם חיכה לו וולדה, שעשה עליו עבודה נקייה.
מצחיק, אבל לא מספיק
למרות מראית העין, הבורר לא סיפקה דרמה פסיכולוגית אמיתית, הדמויות לא התקדמו, לא עברו תהליך, ויום הלימודים הארוך הזה הותיר אותן שטוחות וחד-מימדיות. מערכת היחסים בין הבורר ואבי הטחול, למשל, לא התפתחה לתובנת אב-בן שפתחה איזה חדר בלב. הטחול נשאר קריקטורה של ערס. הקישוטים של 'בולדוג' (ששיחק מעולה), עם השגעון לטונה והתודעה התאגידית המפותחת שלו, או אבי הטחול, עם האובססיה הזאת לקחת את כולם לפרדס, זה מצחיק, אבל זה לא מה שיבנה לכם דמות.
הנשים בסדרה – אורנה, ענבל, אמא של הטחול, קוקי וגם אמא של נדב ונעמי אסולין, זוג הגרוטסקיות, נשארו נוצצות ושטוחות כמו LCD חדשה בסלון שלכם. לא משנה מאיזה צד הסתכלתם - ראיתם את אותו הדבר. המניעים שלהן נשארו לכודים בבאנלייה עצובה: הן רוצות את הגבר שלהן, הן יסלחו לו כשהוא יבגוד, הקיום היחיד שלהן הוא כשהוא בסביבה.
אפילו היחסים בין נדב לבורר, למרות התרככות כלשהי שנרשמה במהלכם, לא הביאו איתם משמעות. נדב לא זז לרגע מהשקפות החיים הנחרצות שלו, לא התבגר בגרוש. השיחה של נדב עם הילדים של האלמנה, שהיתה אמורה להיות סוג של שיא ביחסים בינו ובין הבורר, נעה בין סצנה קומית לדרמה מאולצת עד כאב: הילדים השתכנעו יותר מידי בקלות להשלים עם אמא. שיחת העידוד בין קובלובה לפאבל, אחיו, שהכינה נפשית את פאבל להתנקשות בבורר, לחצה על הבלוטה כל כך חזק, עד שיצאה ממנה מוגלה במקום דמעות.
במקביל, יותר מידי קצוות נשארו לא פתורים – קוקי הפכה לסמויה, מה יצא מזה? מה נסגר עם נדב ואירנה - הוא בוגד, הוא לא בוגד? מה נהיה עם הטחול ואשתו, ענבל, עורכת הדין האשכנזיה, שאיכשהו מצאה את עצמה מאוהבת בערס האימבציל הזה, שנשים זורקות את עצמן לפניו? מה הסיפור של יגאל הנאצי? מה נגמר עם יוסי, האח של אסולין? למה רון הפרסי (היחיד שבאמת נאבק באיזו דילמה, הנאמנות למשפחה מול החבר הכי טוב) החזיר את איציק סאסא ברכב? האם סאסא ונעמי יבואו בברית הנישואין? באיזה אולמי-?
לסיום, חייבים לשחרר מילה טובה על השחקנים. יהודה לוי (שזאת הגראנד פינאלה שלו ב-HOT) ומשה איבגי באמת נתנו שם עבודה, הוציאו את המיטב מהטקסטים של הדמויות שלהם, הכניסו קצת דקויות אנושיות, ולראייה הסצנות של שניהם היו הכי מוצלחות. גם האחרים - אניה בוקשטיין, נטע גרטי, שלומי קוריאט שעשה מה שאפשר עם הדמות שלו, או הברקות כמו ציון ברוך, שתמיד מצליח להפתיע, ושלום מיכאלשווילי. השחקנים האלה כילו את רוב האנרגיה במאבק במחלת הילדות הכי קשה של הסדרות הישראליות: היעדר עומק. למזלם, הכיס של HOT היה אחד העמוקים בתולדות הטלוויזיה בארץ, מה שאומר שזה אמנם היה צעד קטן לדרמה הישראלית, אבל לפחות הקייטרינג היה עשר.
