פטייה מגובה 2,000 מטר

"רוץ לקצה הצוק הכי מהר שאתה יכול", צעק לי המדריך לפני שהתחלתי את המסלול המפחיד בחיי. רון שנקרמן קפץ מגובה 2,000 מטר, כדי לספר לכם איך נראה מלמעלה מפרץ פטייה שבריביירה הים תיכונית של טורקיה

רון שנקרמןפורסם: 09.08.07 , 08:49

אני לא בקטע של אקסטרים. אף פעם לא עניין אותי לקפוץ ממטוסים, לטפס על צוקים או סתם לזנק מגשרים אל נהרות שוצפים כשהרגל שלי קשורה בחבל גמיש. טוב לי על הקרקע. בטוח יחסית. אני בשליטה. לכן לא ממש ברור מה עבר לי בראש כשהסכמתי לקפוץ מצוק בגובה של 2,000 מטר (הגבוה בטורקיה), אל הקרקע המאיימת.

בכל מקרה, את היממה שנותרה לי, מאז שהחלטתי לקפוץ ועד הביצוע, העברתי בחישובים. "סטטיסטית יותר מסוכן לנסוע על הכביש", התחלתי לשכנע את עצמי. "אני עיתונאי, אין ספק שהטורקים יקפידו. הם הרי לא רוצים פרסומת שלילית", המשכתי בסגנון האוטוסוגסטי. אבל זה ממש לא עבד, עד כדי כך שבלילה לא ישנתי.

עם שחר מצאתי את עצמי מטפס אל הצוק עם עוד שלושה חברים למשלחת. כולם פחדו. כלפי חוץ שמרתי על פאסון, אבל מבפנים רעדתי. ועלי עוד הטילו משימה: לשכנע את אחת הצונחות, לא להתקפל בשנייה האחרונה. לך תגיד לה שגם אני פוחד. אולי אפילו יותר.

פטייה. מאות מפרצונים כאלה ממתינים לכם

"קוראים לי הקאן", הציג את עצמו בפנינו טורקי צעיר וצנום, שמרגע זה ועד הנחיתה יהיה מופקד על חיי. "קוראים לי רון", השבתי, ו"רועדות לי הביצים" מלמלתי בעברית. הוא לא הבין. יתר חברי המשלחת החיוורים דווקא כן. "אתה קופץ ראשון", המשיך הקאן. חייכתי לכולם. לעצמי חשבתי, "למה דווקא אני נבחרתי לניסוי כלים. שיזרקו קודם מישהו אחר. תנו לראות שזה באמת עובד".

עד שסיימתי להרהר כבר הייתי אזוק היטב. לפני שהספקתי להבין מה קורה, הורה לי האקן: "רוץ לקצה הצוק הכי מהר שאתה יכול". רצתי. המח לא עבד. האדרנלין פימפם, הלב איים להתפוצץ והופ, הרגליים באוויר.

זהו. הרגע הקשה של הקפיצה מאחורי. בשנייה שראיתי שזה באמת עובד - המצנח נפתח ואין בו חור, התחלף הפחד בהנאה. מלמעלה נשקף הנוף של אזור פטייה. איים וים. לא רק השם מזכיר את תאילנד. השמש והתיירים הצלויים מלמעלה עשו לי פלשבאק למדינה שאני הכי אוהב בעולם. לא רציתי שזה ייגמר.

פטייה. כך זה נראה מגבוה

את יתר הזמן בקלאב ליקייה וורלד ניצלתי כדי לעלות על אופנוע ים, לצלול באזורים המסומנים (יש מה לראות), להשתזף בחוף נודיסטים ולהעביר דאחקות על נערות מצ'לסי שמחזיקות מתקליטנים של קלאבים. מי שמתכוון להגיע, יגלה כי המועדון נשלט על ידי בריטים צלויים ורוסיות שזופות וארוכות רגליים. שוות. עברית דווקא לא שמעתי - למרות שהכל כלול.

צידה לדרך

מבחינת הישראלים, טורקיה היא איסטנבול ורצועת הקלאבים של הריביירה הים תיכונית. אזור פטייה (Fethiye), בערך באמצע הדרך בין אנטליה לבודרום, המשמש מעין שער לליקיה, נחשב לפחות מתויר. הגישה למקום נוחה - ניתן לנחות בנמל התעופה הסימפטי שבדלמאן, ונסיעה של שעה בין עצי אורן שנושקים לקו הים, תוביל אתכם למפרץ פטייה.

בין הערביים. מפרץ פטייה

באזור תוכלו למצוא מאות מפרצונים, איים יפהפיים שמשקיפים על עיירות חוף ציוריות ושפע של מסעדות דגים. מזג האוויר חם ויבש והמקומיים טוענים כי לפחות שמונה חודשים בשנה מתאימים לטבילה במי הטורקיז ולטיול בשווקים.

הכותב היה אורח "קלאב ליקייה וורלד" בפטייה

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו