מחאת האמהות, מחאת הרווחה

בסמיכות זמנים פרצו שתי המחאות: מחאת ארבע האמהות ומחאת קציני המבחן. הראשונות מוחות על ההסלמה באלימות, על תחושת חוסר הבטחון ברחובות ועל כישלונה של המדינה למגר את בעיית האלימות, והאחרונים, שאחראים על הטיפול באותם נערים עוברי חוק, מוחים על תנאי עבודתם, על העומס המוטל עליהם ועל כשלונה של המדינה לאפשר להם לטפל בבעיית האלימות.

פתרונות אלו היו מנת חלקן של מדינות רבות, שמתמודדות גם הן עם תופעת העבריינות. גם שם היה מי שהציע להחמיר בענישה, לבטל את ההבדלים הקיימים בין קטינים לבגירים בבתי המשפט ואף להטיל על קטינים עונשי מאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם.

די לנו ללמוד מכישלון התוכניות שנהגו בארה"ב: מחקרים רבים שבחנו את השפעת המדיניות מצאו כי החמרה בענישה גרמה לעליה בפשיעה ולהסלמה באירועי האלימות. על-פי מחקרים אלו, להליך המשפטי ולתוצאותיו אין השפעה מרתיעה על הנוער ו"פתרונות הקסם" כדוגמת מעצר בית והחמרה בענישה אינם אפקטיביים. מדוע אנו שוב ושוב מתעקשים לייבא פתרונות שנחלו כשלון חרוץ?

עניין של טיפול 

הדרך הקצרה היא הדרך הארוכה. לא נימלט מחובתינו לטפל בגורמים האמיתיים לתופעת העבריינות בקרב הנוער ולהשקיע בשדה החינוכי והטיפולי. אחוז העולים החדשים בקרב נוער עובר חוק בכלל, ובקרב הנוער השוהה במסגרות סגורות בפרט, מעיד כאלף עדים כי לא מדובר בנערים רעים אלא בבעיה חברתית חמורה. מדינת ישראל טועה בדרך קליטת העלייה, בחוסר האונים נוכח הצורך למצוא מסגרות לנוער שנשר ממסגרות החינוך הפורמאליות ובהעדר מענים לקטינים נזקקים.

אם בעבר התרעמו נציגי הסניגוריה הציבורית ועורכי הדין המייצגים בני נוער על כך שתיק פלילי הפך להיות הדרך היחידה לקבלת טיפול, הרי היום אפילו התיק הפלילי לא מסייע לקטין במדינת ישראל לקבל טיפול. הגורמים לבעיה מעידים על האחראים לה, והאחריות היא של החברה.

הכותבת היא הממונה על ייצוג הנוער בסנגוריה הציבורית הארצית. בעלת תואר שלישי בעבודה סוציאלית, מרצה למשפט ועבודה סוציאלית באוניברסיטת בר- אילן.