סיפורו של קיבוץ כרמיה ונכונותו לסייע בשיכון מפוני גוש קטיף טומן בחובו לקח חשוב לכל מי שרוצה להפגין אזרחות טובה, ומצפה שהמדינה תנהג בו מינימום של הגינות. יש בו גם לקח חשוב לצרכני התקשורת בישראל, שנקראים להריע למי שאמורים להיות "לוחמי צדק".
לקראת ביצוע תכנית ההתנתקות סירבו המתנחלים לקחת חלק בדיון על פתרונות דיור קבועים לאחר הפינוי. הממשלה נאלצה להיערך לפתרונות זמניים לשיכון המפונים לתקופת ביניים במהלכה יתואמו עמם פתרונות קבע. במסגרת זו פנתה המדינה לקיבוצים באזור עוטף עזה, לבדוק אפשרות להקים תוך מספר חודשים שכונות זמניות בכדי לעזור למתפנים עד מעברם לדיור קבוע.
קיבוץ כרמיה היה אחד מאותם קיבוצים שנענה לאתגר. קיבוץ טוב באמצע הדרך. יותר נכון קרוב לסופה של הדרך על גבול רצועת עזה. קיבוץ קטן, שנוסד על-ידי חברים מישראל, דרום אמריקה ומרוקו. חברות בו היום כשישים משפחות שנתונות זה שנים למתקפת קסאמים, שלא אחד ולא שניים מהם נפלו בתוך שטח הקיבוץ ואף פגעו במבנים בו, כולל בסמוך לגן-ילדים.
הקיבוץ. בשיתוף יזם חיצוני, בנה שכונה זמנית למפונים, וחתם עם המדינה חוזה במסגרתו שילמה המדינה שכר דירה לשנתיים למשפחות המפונות. הכוונה הייתה שבמהלך אותן שנתיים יעברו המשפחות לשיכוני הקבע שתכין להם מנהלת סל"ע באתר שיסוכם עמן, כולל האפשרות למי שיבחרו בכך להישאר ולגור בקיבוץ. בניגוד לפתרון שאימצה המדינה בהקמת היישוב ניצן, שם הוציאה עשרות מליוני דולרים על שכונה זמנית, כאן מדובר בפתרון שעלותו למדינה מינימלית, והסיכון רובו ככולו על הקיבוץ והיזם.
עברו להן שנתיים, החוזה עומד להסתיים בימים אלו ממש, אך למפונים לא נמצא עדיין פתרון קבע. מנהלת סל"ע מצדה הודיעה שאינה מוכנה להמשיך ולשלם את שכר הדירה של המפונים. הם מצדם הודיעו שגם הם אינם מוכנים לשלם שכר דירה, וזו חובתה של המדינה. ומי נותרו בין הנצים? חברי קיבוץ כרמיה. איש לא מוכן לדבר איתם, שום גורם לא לוקח אחריות. מתוך המצוקה הזו ותחושת האין-אונים, הודיע הקיבוץ כי ינתק את הדיירים ששכר הדירה שלהם לא משולם מרשת החשמל, והנה ראו זה פלא – פתאום מישהו שם לב לאבסורד, בפעם הראשונה מישהו שם לב שיש בעייה.
ואז הגיעו כלי תקשורת מסויימים, שלא ששים לבדוק עניינים לעומקם ולא ששים לתת לעובדות להרוס סיפור טוב. הגדיל לעשות גיא מרוז. ביום בו פגע קסאם במיטת תינוקת בקיבוץ, הוא פצח בתכניתו "המשמר האזרחי" במתקפה כוללת על חברי כרמיה. בטור שלו בעיתון זמן-תל-אביב, "מרוז פלייס", הוא אף כתב ש"המדינה זרקה את המתנחלים לכלבים, ובתפקיד הכלבים – הקיבוצניקים".
הבנתם את זה? מי שרצה לעזור למפונים ולמדינה, הוא כלב. מי שמפרים התחייבויות כלפיו, הוא כלב. מי שנדרש לממן מכיסו עשרות משפחות שהמדינה מסרבת לטפל בהן והן מסרבות לשלם שכר דירה הוא כלב. הרי אין ספק שלו אותו עיתונאי היה משכיר את ביתו הפרטי למדינה, וזו היתה מסרבת לשלם, הוא היה ממשיך לעשות זאת על חשבונו, לממן את מדינת ישראל מבלי לפצות פה.
עצוב ללמוד שעבור עיתונאים מסוימים, הסיפור חשוב הרבה יותר מהאמת, והעיתונאי חשוב הרבה יותר מהידיעה. מה יותר קל מלהמציא עלילה, לא לבדוק אותה לעומק, ולהרגיש יפה, חכם, שנון וצודק, וגם לספר לכל המדינה שאתה כזה. למי איכפת אם על הדרך נרמס כבודם של אנשים שבסך-הכל רצו לעזור למדינה, גם בתוך המלחמה היום-יומית שלהם לשרוד בצל הקסאמים.
אבל לוחם הצדק לא צריך לחשוב על האנשים בהם הוא פוגע שלא בצדק, לא צריך לקחת שום סיכון אישי, לא צריך להוציא אגורה מכיסו, הוא יכול ללהג בחופשיות. לרייטינג של גיא מרוז זה אולי עוזר, אבל הרייטינג של הצדק מעולם לא היה נמוך כל-כך.
הכותב הוא מזכיר התנועה הקיבוצית
