מדיניות חרום לאומית

לאחרונה התבשרנו כי הממשלה החליטה להקים את "רשות החרום הלאומית" בכפיפות למשרד הביטחון. הרשות החדשה תהיה אחראית על ניהול אסונות לאומיים במובן הרחב. כלומר, לא רק מצבי החרום שעשויים להיגרם עקב התקפת טילים אלא גם במקרה של רעידת אדמה, או מגה-פיגוע. סגן שר הביטחון, מתן וילנאי, אמר שבדעתו לנהוג כ"שר לענייני חירום".

אחת הבעיות הראשונות שיצטרך לעסוק בהן היא גיבוש עקרונות מדיניות הפעולה של הגוף החדש. עקרונית ברור שזו צריכה להיות מדיניות שתמצא את השילוב המתאים בין מה שנדרש על-מנת למנוע אסונות לאומיים ובין מה שנדרש על-מנת לקיים את עמידות העורף במצבים בהם הם לא נמנעו. אך מהו שילוב נכון כזה?

על מדיניות החרום הלאומית להתבסס על שלוש שכבות של פעולות. השכבה הראשונה - שכבת השלטון, שהנחתה את פעילותה של מפקדת העורף לפני מלחמת הלבנון השניה, הניחה שהגנה טובה על העורף היא שתיצור גם עמידות טובה של העורף. הנחה זו קרסה במלחמה.

הפתרונות של הגנת העורף נמצאו כבלתי מספקים והופיע גורם חדש שנטל תפקיד חשוב בעמידת העורף – העמותות ובעלי ההון. אלה נכנסו לחלל הריק הגדול שהותירה הגישה שהניחה ש"הגנה מבטיחה עמידות". הסתבר כי עמידות העורף הוא נושא רב ממדי המחייב מרקם עשיר של פעילויות שגורם שלטוני לא יכול לבצע אותו מהמרכז ואף לא באמצעות שלוחותיו – השלטון המקומי. מעתה ארגוני הצדקה וההתנדבות יזכו להכרה, גיבוי והכוונה ממשלתיים כשכבה השנייה של עמידות העורף.

אולם שתי שכבות אלה, זו המופעלת על ידי גורמי השלטון וזו המופעלת על ידי הארגונים ההתנדבותיים, אינן מספיקות על-מנת להבטיח את עמידות העורף במצבי חירום ממושכים. נדרשת עוד שכבה שלישית, שכבה שמה שמאפיין אותה הוא שהיא במהותה אינה מאורגנת או מתואמת מלמעלה.

תבונת הקהילה

חקר אסונות לאומיים דוגמת מבופאל, צ'רנוביל, או הוריקן קתרינה, ובמידה מסוימת גם ההתנסות שלנו במלחמת הלבנון השניה, מצביע על כך שהמשותף לאסונות אלה הוא שהם באו כהפתעה בסיסית. כלומר, למרות שעקרונית הגורמים האחראיים הכירו באפשרות שיתרחש האסון ואף ביצעו את הצעדים שנראו להם בזמנו כדרושים למניעתו וכיצד להתגונן בפניו, אם הוא לא ימנע.

כשהוא התרחש, הסתבר שצעדים אלה לא סיפקו את המענה. יתר על כן, גם לאחר שהאסון כבר אירע, השלטונות לא הצליחו לגבש מודל פעולה רלוונטי להתרחשות במשך תקופה ארוכה, ארוכה מדי. לאלה שמצאו עצמם לפתע במצב האסוני, לא נותר אלא לנסות ולמצוא את הפתרונות בעצמם.

במצבים אלה גם פעולות העמותות, שהן זריזות יותר מהמערכות הממשלתיות בארגון האמצעים הנדרשים, אינן מספקות. הבעיה העיקרית במצבים כאלה היא של יצירת אוריינטציה תפיסתית חדשה של המצב ואת זו צריכים האנשים לעצב מחדש בעצמם. לא הממשלה ולא ארגוני הסיוע יוכלו לפתור מצוקה זו עבורם.

בכל האסונות הגדולים התברר כי הבנייה חדשה כזו של תפיסת מצב רלוונטית לפעולה, נעשתה על-ידי האנשים בשטח כשהם מפעילים את "תבונת הקהילה". זוהי התבונה המאפשרת לאלתר פתרונות מקומיים ולגייס תובנות ותמיכה של חברי הקהילה זה מזה. פעולות של קהילות כאלה בהצטברותן יוצרות זנב ארוך של מערכות תמיכה ודרכים שונות חדשות של פתרון ההולמות את הקשרי המצב המקומיים.  

חשיבותה של תבונת הקהילה בעמידות במצבי אסון מתמשכים מתועדת היטב בספרות המקצועית. הטכנולוגיה החדשה של הרשת הקרויה Web 2.0, ובעיקר ההשלכות הסוציולוגיות שהיא אפשרה, מחוללת שינוי חברתי עמוק ביחסי מרכז פריפריה, שלטון ואזרחים, ידע שמועבר מלמעלה וידע שמתפתח מלמטה, תלות בתמיכה שמגיעה מבחוץ והתעצמות עצמית שבאה מתוך ובין חברי הקהילה עצמם. היא מאפשרת העברת נקודת הכובד של פירוש המצבים והתמודדות עמם, מגורם על מרכזי, לאנשים עצמם.

אנשים מבודדים רחוקים זה מזה פיסית, יכולים להתארגן במהירות ולפעול כקהילות אד–הוק ליצירת פתרונות מעשיים חדשים יחד עם תחושת שיתוף ותמיכה. ניתן עתה ליזום רשת של רשתות קהילתיות כאלה שתופעלנה בזמן חרום. אלה ישפרו בצורה ניכרת את היכולת של האזרחים לתפקד במצבים הספציפיים בהם הם מצויים ובו זמנית יהוו מקור ידע של זמן אמיתי לשתי השכבות הגבוהות יותר – הגורמים הממשלתיים וארגוני המתנדבים - ובכך יקנו להם את אותה גמישות ואפקטיביות שכה חסרה להם במלחמת לבנון השניה.

הכותב הוא מייסד ונשיא חברת Praxis‏, העוסקת בפיתוח מתודות וכלים לתחום התפר שבין התפיסה ובין טכנולוגית המידע והתקשורת