הנסיגה שכשלה
מפעל ההתיישבות ברצועה היה חסר תוחלת וניקז משאבי עתק. אך במבחן התוצאה, ההתנתקות מאכזבת, ומצבנו הביטחוני רק הוחמר. שנתיים אחרי - מאזן רווח והפסד
המציאות היא שאנו ממשיכים להיות אחראים, בחריקת שיניים, לרווחתם ולצרכיהם הבסיסיים (מים, חשמל ומזון) של הפלסטינים; הקסאמים ממשיכים לנחות בשדרות; ובעוד זמן לא רב אנו עלולים להישאב בחזרה לרצועה במבצע צבאי רחב היקף. כך שמוטב שנקרא לילד בשמו: המהלך שיזם שרון היה נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה, אם מפני שהבין שאיננו רוצים ויכולים להמשיך לשאת במחיר הדמים והמשאבים שתבעה השליטה בה - ואם מפני שרצה לשפר את מעמדו בדעת הקהל, בשל ההאשמות נגדו בשחיתות שלטונית. בכל מקרה, "התנתקות" לא הייתה כאן, וזו בדיוק הסיבה שהמהלך לא שיפר את מצבנו הביטחוני, אלא רק סיבך אותו.
פרויקט חסר תוחלת
בפרספקטיבה היסטורית, סביר להניח שפינוי רצועת עזה ייראה כמעשה נכון. מצב שבו כשמונת אלפים מתיישבים יהודים חיים בלב כמיליון וחצי פלסטינים, כשהם נוטלים לעצמם כשליש ממשאבי הקרקע, המים והדרכים - לא יכול היה להאריך ימים. המוטיבציה האלימה של הפלסטינים לסלק את המתנחלים מקרבם, לא רק שלא פחתה - אלא גברה עם השנים. המתנחלים לא הצליחו להגדיל בהרבה את מספרם חרף כל הפיתויים שהציעו הם ומוסדות המדינה. צה"ל מצידו נאלץ להחזיק ברצועה כיתת חיילים על כל מתיישב אזרח, כדי לספק ביטחון חלקי. כל אלה הפכו את מפעל ההתיישבות ברצועה לפרויקט חסר תוחלת, שניקז משאבי עתק ממדינת היהודים ושהיה מגיע לקיצו במוקדם או במאוחר.
ההישג העיקרי, נטו, של הנסיגה, היה בתחום המדיני. ישראל הוכיחה לדעת הקהל העולמית כי היא מוכנה לוויתורים טריטוריאליים כואבים לפלסטינים. כתוצאה מכך השתפר מעמדה הבינלאומי לבלי הכר, ואחת ההוכחות לכך היא התמיכה מקיר לקיר שקיבלנו ממדינות המערב כשיצאנו למלחמת לבנון השנייה. אפשר בהחלט להתווכח אם הפינוי נעשה בעיתוי הנכון (כשהאיסלאם הקיצוני נמצא בתנופה), ואם נכון היה לבצעו חד-צדדית, ללא הסכם מוקדם ששותפים לו הפלסטינים, מדינות ערב המתונות והקהילה הבינלאומית. אבל מנקודת ראות אסטרטגית-ציונית, הפינוי היה מעשה נכון וראוי.
במבחן התוצאה
אשר לטווח הקצר והבינוני, הנסיגה מהרצועה הביאה תוצאות מאכזבות ברובן. מי שביטחונו השתפר ללא היכר מהמהלך הם דווקא המפונים: לפני הפינוי הם ספגו את עיקר ירי המרגמות והקסאמים, והיוו מטרה לפיגועים בלתי פוסקים ועתירי אבידות על צירי התנועה. גם חיילי צה"ל, שאינם נאלצים להיות כ"ברווזים במטווח" במוצביהם שהגנו על המתיישבים, הרוויחו מאוד מהפינוי. הצבא גם חוסך בהיקף הכוחות שהוא מקצה בשגרה לביטחון שוטף בעזה. אבל שיגורי הקסאמים לעבר הנגב המערבי גברו בעשרות אחוזים, ולחמושים פלסטינים יש עכשיו גישה בלתי מופרעת אל הגדר, מה שמאפשר להם לעשות מה שלא יכלו לעשות קודם בעיקר בצפון הרצועה: לקצר טווחים, לירות קסאמים לאשקלון ומרגמות לעבר נתיב העשרה, ולחפור מנהרות לחימה קצרות, חוצות גדר, כמו זו שאפשרה להם לחטוף את גלעד שליט.
אבל החמורות מכל הן ההתעצמות המהירה של חמאס והמעורבות האיראנית, שגברה ברצועה כתוצאה מנסיגת צה"ל, בעיקר מציר פילדלפי וממעבר רפיח. כיום מאיימת הרצועה להפוך למה שהיה דרום-לבנון בתקופה בה חיזבאללה שלט בו בלי הגבלה. אמנם, גם לפני ההתנתקות התבצעו הברחות במנהרות מתחת לציר פילדלפי, אבל הלחימה הבלתי פוסקת של צה"ל בתופעה הגבילה את הכמויות, והיה סיכוי טוב, לפני הנסיגה, שצה"ל יבצע בתוך כמה חודשים את תוכניתו לחפור תעלת מי ים לאורך הציר. כעת, כדי לבצע את התוכנית, צריך צה"ל להיכנס מחדש לדרום הרצועה במסגרת מבצע רחב היקף, ולשהות שם כמה חודשים. המחיר בדם ובדמים יהיה בהתאם. שלא לדבר על כך שמבצע ההתנתקות העסיק את צה"ל ואת הרמטכ"ל דן חלוץ במשך שנה, ומנע מהם ללמוד ולהתכונן לתרחישי עימות אחרים - כמו זה שהיה בלבנון בקיץ שעבר.
נראה שהנסיגה החד-צדדית הישראלית הייתה גם אחד הגורמים העיקריים שאפשרו לחמאס להשתלט על הרצועה. היא נתפשה כהישג ישיר של המאמץ הצבאי של החמאס בתקופת האינתיפאדה השנייה, מה שהעניק לארגון יוקרה ותמיכה עממית, האיץ את העימות עם פתח וקירב את ההפיכה. אפשר גם להניח שלולא הנסיגה, הממשל האמריקני, שהתמלא באופטימיות חסרת בסיס, לא היה לוחץ על אבו-מאזן וישראל לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות הכלליות ברשות. אפשר גם להניח שאילו צה"ל היה נוכח ברצועה (גם ללא שהייה ממשית בתוך עריה וכפריה), הכוח המבצעי של חמאס לא היה מצליח להשתלט עליה. כעת, כשחמאס שולט שם צבאית ואזרחית, ישראל נאלצת להתמודד עם בעיה שלפחות כרגע אין לה פיתרון, והיא מאיימת להתפשט גם ליהודה ושומרון.
מחיר פוליטי, טראומה רגשית
לנסיגה החד-צדדית יש גם פן רגשי-פוליטי, שעימו ניאלץ להתמודד עוד זמן רב. המגזר הלאומי והלאומי-דתי - כשליש מבין אזרחיה היהודים של מדינת ישראל - חווה בפינוי טראומה שהותירה בנפשו צלקות עמוקות. בעיקר מתקשים הצעירים להתמודד. כתוצאה מכך הפכו מקצתם אלימים. אחרים איבדו מוטיבציה לשרת בצה"ל, או שהתנתקו מעיקרון הממלכתיות ומהזרם הציבורי המרכזי במדינת ישראל, זה התומך בבירור בפיתרון של שתי מדינות לשני עמים.
בנוסף לכך, הסחבת הביורוקרטית שהפגינה הממשלה בטיפולה במפונים, דרישות הפיצוי הלא-ריאליות והמוגזמות של רבים מהם, והעובדה שלחלק גדול מהמפונים אין אנרגיה ומוטיבציה להתחיל הכול מחדש - יצרו תחושה ודימוי ציבורי של כישלון למהלך. תחושה זו צברה תאוצה לנוכח כישלון הפלסטינים למנף את הפינוי לשגשוג וצמיחה כלכלית בעזה, ולנוכח הכאוס האלים שפשט ברצועה והביא בסופו של דבר להשתלטות הזרם הדתי-קיצוני. כל אלה משמשים, ובצדק, קלפי טיעון מנצחים בידי הימין הפוליטי, שהגביר מאוד את כוחו לאחרונה. כתוצאה מכך פחתה מאוד יכולתה של ממשלת ישראל דהיום לנהל משא-ומתן מדיני עם הפלסטינים, וליישם בשטח הסדר - ולו רק הסדר ביניים חלקי - שיש בו ויתורים טריטוריאליים.
בשורה התחתונה אפשר לסכם ולומר שהפינוי, הגם שהוא נכון בטווח הארוך, לא הניב בשנתיים שחלפו תוצאות חיוביות, לא לנו וגם לא לפלסטינים. ייתכן שאם היה מתבצע תוך הסכם עם אבו-מאזן, חלש ככל שהוא, ובסיוע פעיל של הקהילה הבינלאומית, היו התוצאות טובות יותר.
