רק בבגרותי גיליתי: יש גם אהבות קצרות
איך לעזאזל אפשר לאהוב מישהי רק ללילה? הרי אם היא כבר מתגלית, ההרגשה הזאת, שהכל מואר ונעים בגוף ברמות של תא תא , אם זה קורה לך, איך אפשר לתת לה ללכת? בעצם זה לתת להן ללכת, לשתיהן: לה, האשה שהידקת אליך קרוב קרוב, אבל גם לאהבה. חשבתי שאי אפשר
אתה יכול לדבר על ליבה של אהובתך ללילה שתישאר, שלא תלך, אבל עם האהבה אין לך סיכוי. לאהבה רצון משלה. תרצה - תישאר, תרצה – תלך. לרוב הן הולכות הלאה, יש תור, והמלאכה מרובה.
אהבה ללילה זה אולי קצת כמו להשתמש, בלילה אחד, בכל מה שיש, בכל הפחם בשביל הקטר, שייסע מהר, הכי מהר שאפשר.
ואולי זה באמת עניין של גורל. פתאום זה נפסק כאילו לא היה מעולם. אבל הייתי שם, יותר מכל מקום אחר, עם כל חושיי, דרוך, חש, רגיש, ראיתי במו עיניי.
הזרות המוחלטת הזאת שמופיעה מולך, היא דבר נורא. איך יכול להיות שאחרי שהתקרבנו ונגענו עמוק בפנים הפכנו לזרים כל כך? זרות בעוצמה כזאת שכבר עדיף לחבק נהג מונית מקרי ולא אותה?
לא זוכר שאהבתי רק ללילה. כן זוכר לילות של אהבה, רבים וארוכים. תמיד אמרתי לעצמי שאם ייאלצו אותי להקפיא רגע בזמן, כזה שאתקע בו עד קץ כל הימים, יש לי כזה אחד.
בלילה של אהבה, בדרך כלל הראשון, הגוף לוהט ומרגיש נעים ושקט. הנגיעות מחשמלות ומרגיעות את הפראות שחלפה שם. אתה מרים את הראש ומציץ מהחלון, ויש שם אור כחול של תחילת בוקר. אם תקשיב תגלה שהציפורים ראו את זה לפניך.
את הרגע הקסום הזה הייתי מקפיא, את השנייה הזאת שהראש מורם והכל פתוח באמת. שם לא אכפת לי להיתקע לנצח.
רק בבגרותי גיליתי שיש כזה דבר "אהבה קצרה", אפילו "קצרצרה".
אני לא חוויתי אהבה בת 20
שמעתי שיש אהבה בת 20. לא חוויתי אהבה שכזאת, אין ספק שמדובר בנכס הכי יקר שיש לאדם, שום תהליך אחר לא ייתן את האיכויות שנוצרות באהבה עם הזמן, הרבה יותר משובח מאשר היין המשובח ביותר (או שמקבלים חומץ יקר. שמעתי שיש בניו יורק בלסמי מיושן שעולה כמעט אלף דולר לבקבוק).
האם הזמן משחק כאן תפקיד? אם למשל היא הלכה לעשר שנים וחזרה יום אחד, אפשר להתייחס לזה כאל הפסקה בסרט? כי כשהיא חזרה התחברנו בדיוק בנקודה שהיתה לפני ההפסקה.
התחברנו חזק, בשביל לגלות שבסוף הסרט פתאום באות הכותרות של הסיום, אנשים מסביב קמים, יש לך עוד שלוש דקות של חושך והרהורים בין מה שראית והרגשת עד לחזרה למציאות. יאללה, החוצה, המציאות מחכה לך בחוץ, אתה שוב עם עצמך, לך לחפש סיפוק חדש. בדרך כלל אחרי סרט נוהגים לחפש אוכל או שתייה.
אהבנו לאהוב, פתאום בלי שנתכוונו מצאנו את עצמנו מסוחררים, מחוייכים עם כל סימני ה"טיפשות", עם רוח השטות שנכנסה בנו, עם צחוקים ורצון לגעת עוד ועוד, להיצמד,
להכיר לבדוק לערבב להתערבב.
די ברור הרציונל מאחורי האמירה "הטבח מאוהב", כשמתגלה שהתבשיל מלוח מדי.
או שאם נוצר לך "היקי" כחול על הצוואר, סימנים של ציד וטרף, התשובה הנכונה לנודניקים ששואלים"מה קרה לך כאן?" היא "נתקלתי בעץ", זה די קרוב לאמת. קרה לי שנתקלתי בעץ ברחוב במהלך ההתאהבות, תוך כדי הליכה מעופפת, וזה אפילו לא כאב, רק העיר אותי לרגע .
עלינו על סרטון. ואז עלינו על שרטון
הסרט שלנו התחיל כמו כל סרט, עם תסריט לפיצ'ר, ליהוק משובח, תקציבי ענק, תפקידים תפורים היינו ממש "טייפ קאסטינג". עשינו חזרות כמה ימים, תרגלנו דיאלוגים, התקרבות, נשיקות, ואז פתאום התחילו הצילומים. ממש כמו בסרט, היא גילתה לגיבור שהיא כנראה מאוהבת בו.
גיבורים, כדרכם של גיבורים, לא מאכזבים אף פעם, היא אוהבת אותו והוא אוהב אותה, כמה שאנחנו אוהבים לאהוב את מי שאוהב אותנו, כמה זה נהדר שאוהבים אותך.
במהלך הצילומים היה אוכל משובח, פינקו אותנו, התפנקנו. הבמאית שלנו, גברת אהבה ל'אמור, עשתה עבודה נהדרת. הכל נראה כמו בחיים: הקצב, המתח, האתנחתאות, הציפייה. ואז פתאום גילינו שבכלל עלינו על שרטון.
השחקנים הראשיים רוצים כל אחד קרון מפואר לעצמו, הם לא מוכנים לחלוק את אותו הקרון. הם מסרבים להיצמד לטקסט, ממציאים דברים משל עצמם, הדיאלוגים נראים לא אמיתיים, משהו מתרופף שם, הבמאית מאבדת את הסמכות שלה תחושה לא נעימה על הסט.
אולי בכלל התעוררנו באמצע, ההרדמה נגמרה לפני הזמן
היא חשבה שאני אחר, אני חשבתי שאני אחר, הבמאית ניסתה קצת לסמם את המעורבים, איפה שיש אגו צריך חומר מאלחש, אולי בכלל התעוררנו באמצע התהליך, ההרדמה נגמרה לפני הזמן.
בשביל זה יש "מפיק אחראי", שמגיע ומנסה לשכנע את הצדדים שיש חוזה, שהסרט יהיה להיט היסטרי, שהקהל יאהב אותם, שיהיה טוב, הרבה טוב. יש רגעים שאפילו המפיק המשכנע המחזיק בידו את כל העתיד כולו לא יוכל לעצור את התהליך.
הבמאית מתעשתת ומציעה שנאלתר, נישאר רק בסביבת התסריט המקורי, היא קיבלה אישור מהמפיק לשנות את הסוף, לא חייבים סוף מעולה, אפשר להסתפק סתם בהפי אנד. אבל כולם יודעים שזה מאוחר מדי.
שחקנים, כדרכם של שחקנים נכנסים לדמות, הם מתפתלים ומנסים להיאחז במילים, קוראים שוב ושוב את התסריט. הוא נראה להם אחרת פתאום, הם רוצים הביתה, למיטה שלהם, לטרנינג הקרוע. נמאס להם מהמיזוג המקפיא בקרון המפואר, מנערות התסריט, המאפרות, מהמלבישה ששמה עליהם בגדים מצועצעים והבמאית שאיבדה את החן שלה. הם מבינים לרגע את האמירה "החיים זה לא סרט".
על שולחן העריכה מתגלית האמת: אין כאן חומר מספיק טוב לסרט באורך מלא, יש כאן רק "בקרוב" עם כותרת משומשת, "המשך יבוא".
לפנייה לכתב/ת 
