מי שונא את בוש יותר ממני
מה שזועק מתוך "אדם ללא ארץ", קובץ מאמרי העיתונות של קורט וונגוט, הוא שנאתו היוקדת לג'ורג' בוש - הנשיא הלא אינטלקטואלי, הלוחמני והבלתי אקולוגי שמייצג בעיניו את כל הרעות החולות של אמריקה
בדחן מיומן (גם בגיל 82) ועצוב, הומניסט מקצועי ואקולוגיסט חרד המחלק את אמריקה בפשטנות יהירה לטובים ולרעים, שהדבר הכי יוקד בו בימי זקנתו הוא שנאתו התהומית לג'ורג' בוש - כך מצטייר קורט וונגוט, שמת השנה, בספרו האחרון שהופיע עכשיו בעברית, "אדם ללא ארץ". הספר מבוסס על טורים פיליטוניסטים-מהורהרים שפרסם וונגוט בעיתון בעשר שנות כתיבתו האחרונות (עד 2004), טורים שנונים בחלקם ויפים בחלקם וטרחניים בחלקם, המשרטטים איזו מפה נפשית ורוחנית שלו הכוללת את האנשים שהשפיעו עליו (מארק טווין, לינקולן וישו הם הידועים) וגם אירועים ביוגרפיים מכוננים, כגון הפצצת דרזדן שהצמיחה את ספרו העיקרי "בית מטבחיים 5" ונכחה בספריו האחרים.
"אדם ללא ארץ", קורט וונגוט. הוצאת כנרת- זמורה -ביתןמתוך בית מטבחיים 5 בתרגום חדש
העתיד שוכב למרגלותיכם
קורט וונגוט
"אין לי כל חרטות בנוגע לספר הזה" כותב קורט וונגוט בהקדמה למהדורה ה-25 של ספרו "בית מטבחיים חמש", אשר עתיד לראות אור בקרוב בתרגום חדש של יורם קניוק. הנה הפרק הראשון
היה איזה תעתוע אירוני בחייו של וונגוט: סבו היגר מגרמניה לארה"ב בתקופת מלחמת האזרחים, והוא מגדיר את עצמו כאן כ"גרמני אמריקאי טהור" ומספר על תחושת הניכור העמוקה מול האנגלוסקסים, ואיך כשביקש להתחתן עם אשתו שאל אחד מדודניה אם היא "באמת רוצה להתערבב עם כל הגרמנים האלה". והנה, דווקא הוא נפל בשבי הגרמנים כחייל אמריקאי קרבי ושהה במרתף בדרזדן בימי הפצצת התופת של הבריטיים, ששרפה והרגה רבבות. כלומר, החייל האמריקאי שחש מנודה בארצו בגלל מוצאו הגרמני הופצץ על ידי צבאות הברית בעודו שבוי באותה ארץ מוצא, בגרמניה.
משהו מכל זה התגלגל לא רק אל הזעקה האנטי-מלחמתית שחורת-ההומור שלו (שנשמעה מאוד בימי ההתנגדות למלחמת וייטנאם) ואל עמדתו כי לא היו טובים ורעים במלחמת העולם השנייה, אלא גם אל ביקורתו השורפנית על האמריקאיות עצמה, ובראשה הממסד הרפובליקני הנוצרי, ובראשו לאחרונה הנשיא בוש, שדרך לוונגוט פחות או יותר על כל היבלות.
אהבה בסניף הדואר
נמצא כאן בדיחה משעשעת על בוש ("אתם יודעים למה לדעתי בוש כל כך חם על הערבים? כי הם הביאו לנו את האלגברה") אבל היחס הבסיסי של וונגוט לנשיאו הלא אינטלקטואלי, הלוחמני והבלתי אקולוגי, שבעיניו גנב את השלטון מאל גור, הוא של איבה די מופרעת, שבמסגרתה הוא משווה אותו להיטלר, ואת הפחד והשנאה כלפי ארה"ב בעולם הוא משווה לפחד והשנאה שעוררה גרמניה הנאצית. לא פחות.
ברצף השחור-לבן הזה אף יוצר וונגוט הבדלה בין ישו למשה, כשישו מסופח אל המחנה רודף השלום בעוד בוש ומימשלו ומצביעיו – ה"סוציופטים" ו"חסרי-המצפון" כהגדרת וונגוט - הם במחנה-האויב עם משה התנ"כי. וונגוט ממש מתלונן על אותם "נוצרים קולניים" שמדלגים על פסוקי החמלה של ישו ובמקומם "דורשים שעשרת הדיברות ייקבעו בבניינים ציבוריים. ומובן שזה משה, לא ישו". כן, אנחנו כרגיל איכשהו בעסק.
פרדה
משקיף על הארץ בחיוך
אריאנה מלמד
קורט וונגוט ידע לשלב עושר המצאה ומבט ילדותי, ציניות מפוכחת ופליאה גדולה, רוח שטות וטרגדיה, ולהגיש לנו את כל אלה בעמוד דחוס אחד. אריאנה מלמד כבר מתגעגעת לסופר הפורה והקדחתני שהיה אחד ממבקריה הגדולים של התרבות האמריקאית
אבל בעודו מטיף לחמלה ומוחזק כממונה על המצפון (הוא שימש בין השאר נשיא האגודה ההומניסטית האמריקאית) הסתבך וונגוט בהצדקת המחבלים המתאבדים, כשבראיון לעיתון אוסטרלי ב-2005, אגב התגוללות על מלחמת בוש בעיראק, טען שהערבים המתאבדים הם אנשים אמיצים המתים למען כבודם, וכי זה "מתוק ונעלה למות למען דבר שבו אתה מאמין". האם היה זה קיטש גרמני רדום שהתעורר בו או סתם תחושת אחווה עם שונאי בוש? בנו הסופר, מכל מקום, נאלץ להצטדק והסביר שמדובר בפליטת-פה.
ועם זאת נמצא בספר גם קטעים מעניינים על אנשי המופת של וונגוט (שהיה בו אחרי הכל צד מוסרי סוציאליסטי אמיתי) אשר הופיעו כדמויות בספריו הקודמים, כגון פאוורס הֶפגוּד העניו ורודף הצדק, שירש מפעל ומסר אותו לעובדים, או יוג'ין דבס, המועמד שרץ חמש פעמים לנשיאות עם סיסמת הבחירות "כל עוד יש מעמד נמוך אני מצוי בו", ונמצא סיפור יפה על הליכה לדואר והתאהבות חשאית בפקידה, ועוד הערות מעניינות פה ושם.
חזות הספר מושקעת, אסתטית ואוורירית, אבל התרגום של ארז אושרוב מעורפל לא אחת, לפעמים לכיוון המוגבה ולפעמים לכיוון הזרוּק, כגון כתובת-המצבה שמציע וונגוט המתורגמת כאן "החיים זה לא צורה להתנהג לחיה" (בויקיפדיה תרגמו בבהירות: "החיים הם דרך לא ראויה להתייחס לבעל חיים"). זה קצת מַקשה להתרשם מוונגוט נטו.
לפנייה לכתב/ת 
וונגוט. נשיא האגודה ההומניסטית
צילום: איי פי
בוש דרך לו על היבלות.
עטיפת הספר
מומלצים
