הלוחש לאריות

עוף מוזר? תופעת טבע? קווין ריצ'רדסון, המסתפק בכינוי "הלוחש לאריות", עונה לכל הקלישאות. "לשמחתי, העבודה שלי היא לא מאחורי שולחן ומחשב", הוא מצטנע. "בכל יום יש פסגות של ריגוש ואף יום אינו דומה לאחר. אני אוהב את מה שאני עושה, אך זו דרך חיים תובענית ששואבת אותך אליה 24 שעות ביממה. רוב האנשים שמסתכלים על חיי מהצד שמים לב רק לרגעים המשמחים שמצטלמים יפה. הם לא מודעים לתחזוקה היומיומית המאתגרת, לדאגה לגורל החיות ולעתים גם לאבל אחרי מותם של חברים אהובים".

כך נראה יום שגרתי בחייו של ריצ'רדסון (32), זואולוג ופסיכולוג בכשרתו, מומחה להתנהגות בעלי-חיים ומעין גלגול מודרני של ד"ר דוליטל, המשמש כמאלף חיות בר בפארק האריות ביוהנסבורג: שיחת בוקר עם ברדלס, תנומת צהרים לצד צמד אריות, שחיית ערב עם לביאות באגם ועל הדרך - טיול במכונית בחברת צבוע. "למרות שהם יכולים להרוג אותי במכה אחת חזקה, הם רואים אותי כאריה לכל דבר, חבר מן המניין בלהקה, ופחות כמאלף שלהם", הוא אומר בשיחה עם ynet.  

"מתייחסים אליי כאריה לכל דבר"

"כשאריה מזנק לעברך בשיניים חשופות ומפיל אותך על האדמה, אתה יכול להתפלל לאלוהים שיציל אותך או לקבל את הנשיכות שלו בשלווה", משיב ריצ'רדסון בנחת, כשהוא נדרש להשיב לשאלה המתבקשת על הסיכונים המקצועיים הכרוכים בעבודתו. "אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שבה הותקפתי. זה היה לפני כמה שנים, כשביקרתי אריה צעיר בן ארבע בשם סאבו. באותו יום לא היתה לי תחושה טובה לגביו אבל החלטתי בכל זאת להיכנס לאזור המחייה שלו. הוא כנראה הריח את הדאגה שלי מרחוק, התנפל עליי והחל לנשוך אותי. במקום להתנגד הרפיתי את גופי. כנראה שדווקא הגישה הפסיבית שלי גרמה לו לחדול, ואחרי כמה ביסים קטנים הוא פשוט עצר ובהה בי ממושכות".

מה גורם לפסיכולוג-לשעבר לבלות את חייו במרחק נגיעה משיניהם של לביאה או צ'יטה? "אני חושב שמדובר בתשוקה וסקרנות עזה להכיר אותם ולהיות מעורב בחייהם כמו חבר בלהקה", ריצ'רדסון מסביר. "הרקע המדעי שלי בהחלט עוזר

לדרך בה אני בונה את הגישה שלי אליהם. מה גם שאת רובם גידלתי בעצמי מאז שהיו גורים קטנים, הם אכלו ושתו מכפות ידיי וכיום הם רואים אותי כמעין חיה שאומצה על-ידם".

פארק האריות, בו חיים 'מאמציו' של ריצ'רדסון, הוא שמורת טבע קטנה למדי ביחס לשמורות האפריקניות עצומות הממדים. הוא מאוכלס בעשרות טורפים ויונקים, להקה של כ-80 אריות ולביאות, אריות לבנים נדירים, תנים וצבועים נקודים וחומים, כלבי בר, ג'ירפות, זברות ואנטילופות. רבים מהם גדלו במקום מאז היו גורים, אחרים הובאו אליו כיוון שנשקפה להם סכנת הכחדה בטבע.

ריצ'רדסון מכיר באופן אישי כל-אחת מחיות הבר המתגוררות בפארק, אך כמה מהן נחשבות לחביבותיו. עם האחיות איימי ומג, לביאות שהתייתמו מהוריהן, הוא מנהל מערכת יחסית מעוררת השתאות. "למרות שכיום הן שוקלות כבר כמעט 90 קילוגרם הן עדיין דורשות פינוקים וחיבוקים רבים, ולפעמים נדמה לי שאני כמו אבא עבורן. מעולם לא נתקלתי ביחס כה עדין ועקבי בקרב לביאות. זו תופעה נדירה", הוא פוסק בחיוך. טאו ונפוליאון, שני אריות בוגרים ושובבים, חנכו את הקשר שלו לעולם הטורפים. "ביליתי איתם במשך שנה רצופה, עד שהם הסכימו לקבל אותי למשפחתם, ואיתם עברתי את כל החוויות הראשונות שלי", הוא משחזר.

"אהבה ללא תנאים, סבלנות וכבוד"

מערכת היחסים ההדוקה של ריצ'רדסון עם משפחתו החייתית הניבה עשרות סרטי קולנוע ופרסומות שצולמו בשטחי השמורה. "כל החיות, כולל הכלב שלי, אינן מאולפות. הן מבצעות מעשים שונים תמורת סוג מסוים של פרס. בשום פנים ואופן אינני משתמש במקלות, הצלפות או בשרשראות כבדות כדי לחנך אותן, אלא באהבה ללא תנאים, סבלנות וכבוד", הוא מדגיש. "העובדה שהן מסכימות להצטרף אליי היא תוצר לוואי של היחסים בינינו - ולא להיפך". למלינים על השימוש בחיות הבר המוחזקות בשבי הוא משיב כי, "לרוב הן פשוט נהנות מחברה אנושית". 

ההנאה הזו היא הבסיס לסרט קולנוע באורך מלא בשם "האריה הלבן", אותו ריצ'רדסון מצלם בשנה וחצי האחרונות. הסרט, המיועד לכל המשפחה ואמור לצאת לאקרנים בתחילת שנת 2008, מגולל את סיפורו של לצאצי, אריה לבן שנולד למשפחת אריות ונתקל באינספור מכשולים בחייו. "מסלקים אותו ממשפחתו, הוא נאבק נגד ציידים שחושקים בפרוותו ונלחם על זכותו להקים משפחה משלו", מתאר הבמאי-מפיק-מאלף.  

ומה הלאה? "החזון שלי הוא להפוך את הפארק ליעד חינוכי ותיירות עולמי שדרום-אפריקה תוכל להתגאות בו, ובמקביל לאפשר את תנאי המחייה הטובים ביותר ליונקים ולטורפים", מסכם ריצ'רדסון. "אם אצליח להגדיל את המודעות של אנשים רבים יותר לחייהן של חיות הבר וחשיבותן בעולמנו, זו תהיה הגשמת חלום".