הקשיבו לרוחות אלול
ספסלי בית המדרש שבים ונמלאים אדם. זמן אלול מתחיל. המולת בית המדרש, מלאת חיים ותעצומות, לימוד והתחדשות. קול השופר, מתחיל להבקיע דרכו אל תוככי הנשמה. מנסה להזכיר, להרטיט, לכוון. זה הזמן לחזור להיות קצת יותר עצמנו. קצת יותר קשובים לזולתנו. קצת יותר טובים משהיינו אתמול
יש בראש חודש אלול, משהו שאין בראשי חודשים אחרים. אולי קשה להסביר את זה, אבל משהו בראש חודש אלול, מתחיל להרעיד איזה מיתר פנימי עדין החבוי בתוכנו, מיתר המכוסה באבק השגרה, באפרוריות היום יום ומתוך כך צליליו פעמים צורמים וחורקים, מחטיאים את הצליל הנכון ואת המטרה.
ראש חודש אלול. ראש החודש האחרון של השנה שחלפה, לפני ראש החודש הראשון של השנה החדשה. מחשבות של סיכום מתחילות לעלות ולצוף. משהו קורה באוויר. אפילו הלחות הקיצית הדביקה מתחילה אט אט לפנות מקום לרוחות ערב קרירות ונעימות פה ושם.
ספסלי בית המדרש שבים ונמלאים אדם. תלמידים ומוריהם, אברכים ורבניהם. זמן אלול מתחיל. המולת בית המדרש, מלאת חיים ותעצומות, לימוד והתחדשות.
קול השופר, מתחיל להבקיע דרכו אל תוככי הנשמה, מחפש נתיבים ומסילות אל המקומות הפנימיים והרגישים יותר שבאדם. מנסה להזכיר, להרטיט, לשנות, לכוון. זהו. עוד מעט עוד שנה חלפה.
אולי רק נדמה לי, אבל עם הישמע ניגוני הסליחות בהשכמת הבוקר, ניגונים שהם מעין קול שני לתקיעת השופר, אני חש באיזו אוירה מפויסת משהו באוויר. פחות עצבנות ישראלית, פחות התלהמות קנטרנית, פחות ציפורניים שלופות, ויותר אוזניים קשובות, מבינות, רגישות.
אשמנו, בגדנו. נוסח 2007
אולי זה רק נדמה לי, אבל עם כניסת ראש חודש אלול, נכנסת גם ההכרה שאולי באמת חטאנו. שאולי באמת לא כל האמת נמצאת אך ורק בצד זה או אחר. שאולי יש מעט או הרבה מן הצדק גם בדברי או במעשי בר הפלוגתא שלנו. שאולי גם כוונותיו לשם שמיים ולא רק כוונותינו.אולי באמת עשינו עוול. לא היינו קשובים מספיק לקולות, לזעקות, לאמירות, לדמעות- של ניצולי השואה ושל הנכים, של העקורים מביתם ושל המובטלים, של הקשישים ושל החולים, של החלשים ושל המקופחים. לא עשינו למניעת הקטל בכבישים והקטל במועדונים, חוץ ממס שפתיים וצקצוק לשון. חוץ מלהעביר ערוץ למשהו קליל יותר.
התבהמנו. איבדנו רגישות לחיי אדם. לסבל. לכאב. אנחנו מסוגלים לראות טרגדיות ומחזות קורעי לב ולעבור מייד לפרסומות או לאייטם הבא מבלי להניד עפעף, שלא לומר לנגב דמעה שלא לומר לקום ולעשות מעשה.
קהו רגשותינו. רבבות אחינו חיים תחת טילים דבר יום ביומו, תחת פחד מקפיא, תחת שריקות פגזים ושחר אדום, וכמטחווי קשת משם, קצת צפונה, כמו מאומה לא קרה, אותה החבורה וגם אותה המנגינה של אכול ושתו, וזו בכלל בעיה שלהם, וחוץ מזה מה אני יכול לעשות.
עייפנו. נתנו לאדישות ולעייפות להשתלט עלינו. איבדנו את האמון בכוחנו לעשות, לשנות ,להשפיע, לחנך. התכנסנו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, תחת מניותיו וחשבונות הבנק שלו ואמרנו בעייפות- שלום עלייך נפשי.
איבדנו. איבדנו את תחושת הערבות ההדדית. הרעות, הכאב המשותף, האחריות לזולת. האחווה הבסיסית. את תחושת הסחבקיות שבצ'פחה על הכתף.
התנשאנו. כולנו. חשבנו שרק אנחנו יודעים, צודקים, מבינים, ושמי אתה בכלל , ויאללה תפסיק לבלבל את המוח. לך לעבוד. לך תתגייס. יא- שמאלני, יא- דתי, יא- כופר ואוכל נבלות,יא- ימני, יא- מתנחל, יא- פרזיט, יא- אפס , יא חתיכת...שכמוך....
במקום לדבר, לשוחח, להקשיב, לחשוב, להתבונן, הפכנו להיות חבורת טוקבקיסטים שלוחי רסן. משתלחים, מקללים, מתבהמים, משפילים. נהנים כמו ילד בחשיכה מן האנונימיות האינטרנטית המאפשרת לנו להוציא את כל הרע והדוחה החוצה.
אולי באמת חטאנו. התבצרנו ,כולנו, כל כך בצד שלו, באמת שלו. גייסנו כל אירוע וכל התרחשות כדי להצדיק את עצמנו, והמשכנו להתחפר. לא נתנו לעובדות לבלבל אותנו כי הרי אנחנו יודעים את הכל, ומי בכלל יכול עלינו.
הפכנו את הרייטינג לאלוהים, ואת הכוכב הנולד לסגנו, או הפוך. הפכנו להיות סוגדים לפוזה , תוך התעלמות מהתוכן.
בזמן שאחינו בנינו וחברינו נפלו ונופלים על משמרתם בשירותם הצבאי, מריעים רבבות למשתמטים, למתחמקים, לאלול שלא נושאים בעול, שעושים לביתם ולא לעמם. בזמן שאלו שערם נמלא אבק דרכים העולה מהרכב הצבאי, אלו נמלא שערם ג'ל ואבק כוכבים רגעי העולה מן המסך.
לקחת אוויר
ראש חודש אלול מגיע,ועימו איזו תחושה שהגיע הזמן להרפות מתח, להוריד קצת את הרגל מהגז הישראלי התוקפני, הנשכני, הישראלי.לקחת אוויר, ולחשוב. סתם לחשוב. לא צריך מייד לרוץ למקלדת להגיב. לא צריך מייד לחלוק, לכעוס, לענות, להתפלמס, לצעוק. מותר גם סתם לעצור, לנשום נשימה עמוקה- ולחשוב.
להקשיב לרוחות אלול, לניגוני הסליחות, לתקיעת השופר, ולחשוב. בשקט. לבד. הנה עוד שנה עומדת לחלוף. הנה עוד שנה כבר ממתינה בפתח. עוד מעט קט נהפוך דף נוסף בלוח השנה.
לקלף את שכבות האבק, ומסך הניכור. להסיר את קליפת הרוע ואת מעטפת החספוס, ולחזור להיות קצת יותר עצמנו. קצת יותר קשובים ורגישים לזולתנו. קצת יותר טובים , במשהו, מאשר היינו אתמול, בחודש הקודם, בשנה שאו טו טו חולפת, לצלילי השופר וניגוני הסליחות.
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
מומלצים
