אמא'לה, אהבה זה דבר נורא מפחיד
אני פחדן גדול. הרבה לפני שבכלל פגשתי איזה בחור פוטנציאלי, אני מלא בחששות מהדייט הצפוי, שלא לדבר על הפחד המשתק שמונע ממני להתחיל עם אנשים
קצת קשה לי להודות בזה, אבל הנה אעשה זאת: אני פחדן גדול. הרבה לפני שבכלל פגשתי איזה בחור פוטנציאלי, אני מלא בחששות מהדייט הצפוי, שלא לדבר על הפחד המשתק שמונע ממני להתחיל עם אנשים. אבל גם אחר כך, כשכבר הכרנו וכשכבר ברור לשנינו שיש כאן עניין משותף לבנות משהו יחד, אני עדיין מפחד, עדיין מבוהל. אני מפחד מהכל: מדברים חדשים, מפגיעה במרחב הפרטי שלי, ואפילו מפני הפחד עצמו.
אבל מה זה בכלל פחד? מאיפה מגיע הרגש הזה, המוזר והמאיים, שמתגנב אלינו כמו מבול שוטף באמצע הקיץ, קופץ ואוחז בנו ולא מרפה? האם הוא חלק בלתי נפרד מכל מערכת יחסים?
במקום לצמח עור פיל עבה ומגן, הפכתי לרגיש יותר
הפחד הגדול ביותר הוא הפחד מפני האהבה. אפילו לי זה נשמע מוזר, כי בכל זאת, איך הרגש הכי נפלא, סוחף, ממכר, נעים ומופלא יכול להיות מפחיד? אבל זה עדיין נורא מבהיל אותי להכיר מישהו חדש, להתחיל להתרגש ממנו, אולי אפילו להתאהב. אחרי כל כך הרבה שנים בזירת הקרב של חיי הדייטינג והאהבה, ניתן היה לצפות שאהפוך להיות חסין בפני פחדים כאלה. אבל דווקא ההיפך הוא הנכון, ונדמה לי לפעמים שבמקום לצמח עור פיל עבה ומגן, הפכתי לרגיש יותר, ואולי גם קצת מבוהל יותר.
אתם בטח מכירים את זה: התחלה של קשר חדש, הבחור (או הבחורה, לא עלינו) מצליח לגרום לכם להתרגש בכל פעם שאתם רואים אותו או אפילו חושבים עליו. אבל עם התחושה הנעימה הזו של חמימות בלתי-מוסברת, של געגוע פתאומי או חיוך שעולה על הפנים ולא נעלם כל היום, מתגנב ללב גם הפחד. הפחד שזה לא יצליח, שהוא לא ירצה, שמשהו יקלקל את זה. הפחד הזה, שצומח ועולה בי בכל פעם שאני צריך לפתוח את הידיים לחיבוק גדול, להרגיש את השפתיים שלו על שלי, להירדם כשאני מחבק אותו מאחור, להתעורר בבוקר כשהוא לצידי, מחייך. אמא'לה.
"ניסיתי לעקוף את הפחד שלי"
"נסעתי במסלול השמאלי, ניסיתי לעקוף את הפחד שלי", שרה לי הבוקר ענבל פרלמוטר עם הרדיו, ואני לא יכול שלא לחשוב על הפחד הזה שאני צריך ללמוד סופסוף לעקוף. עוד מעט יציינו עשור למותה של ענבל, עשר שנים מאז היום העצוב ההוא, בו היא ניסתה לעקוף אותו ולא הצליחה. ועכשיו, כשאני נוסע באוטו, עם המוזיקה המתנגנת והשמיים הפתוחים שמקיפים אותי כמו הבטחה חדשה לאופק בהיר יותר, יש לי הזדמנות. אני מבין פתאום שהגיע הזמן לשים לפחד בלמים, לתפוס אותו בגרון ולגרש אותו בקישטה החוצה ממני.
השבוע הבנתי שהחשש הזה שמתלווה לכל קשר חדש שהתחיל, לכל התרגשות שצומחת, לכל היכרות שהולכת וצוברת מקום גדול יותר בחיים שלי, הוא אולי מובן, אבל לגמרי לא חיוני. החלטתי שהגיע הזמן לסלק אותו ולהחליף אותו בביטחון, בתקווה ובאופטימיות.
הנה, מצאתי פתרון לכל מצוקותיי, ולא נותר לי אלא להדוף את הפחד ממני ולהיפטר מהבנזונה המציק הזה שרודף אותי כבר שנים. עכשיו אני רק צריך למצוא את האומץ לעשות את זה.
אמא'לה, כבר אמרתי!?
