המלחמה הקרה על הטמפרטורה של היחסים
איך שמגיע הקיץ מתחילה המלחמה האמיתית בין המינים - על המזגן. קרן נמשכה אל החום ואני אל הקור. בעיה אמיתית
יש היסטוריונים שטוענים שהמלחמה הקרה הסתיימה לפני למעלה מעשור. הם כנראה לא ביקרו בארץ במהלך חום יולי-אוגוסט. איך שמגיע הקיץ מתחילה המלחמה האמיתית בין המינים – המלחמה על המעלות במזגן, ואולי גם על המעלות של מערכת היחסים כולה.
אני נזכר שחזרתי הביתה באחד הימים ומצאתי את כל החלונות בבית פתוחים לרווחה, קרן שרועה על הספה, הכלב מקס פרוש על הרצפה עם הלשון בחוץ, עסוק בחלומות בהקיץ על ינואר. הוא הרים את ראשו מעלה בכוחותיו האחרונים, הביט בי ואמר "בבקשה תיקח אותי לצער בעלי חיים, רק לא פה, רק לא איתה, אני מת מחום".
"איזה רוח נעימה יש בחוץ אה!?" אמרה קרן.
"השתגעת?" ניסיתי להיות קר רוח, אבל היה נורא חם. "לרוח קדים הזאת את קוראת נעים? אפשר למות פה מחום, זו קומה אחרונה!"
"דוקא נורא נעים לי, ונראה לי שגם מקס נהנה". ד"ר דוליטל היא כבר לא תהיה, חשבתי לעצמי.
סגרתי את כל החלונות והדלקתי את המזגן על 16 מעלות. "אני אמות מקור, אני הולכת להביא שמיכה מהחדר".
קרן היתה אשה שחלק מכם יקראו לה בטעות קרה, אולי בגלל זה היא לא היתה זקוקה למזגן. מה שאני מברבר ביום, היא מדברת בחודש. מדברת מעט, אבל אומרת הרבה. מופנמת, אסופה רגשית, קרת רוח אבל עם לב רגיש מאוד, שמוקף חוטי תיל. אני, לעומת זאת, אינטנסיבי, מוחצן, אמוציונלי. אומרים שהפכים נמשכים זה אל זה, אבל תמיד תהיתי אם הם גם מסתדרים, או שאולי מה שמושך אותם כל כך זה אל לזה גם מפרק אותם בסופו של דבר. קרן נמשכה אל החום ואני אל הקור, וכך מצאנו את עצמנו נאבקים על הטמפרטורה של היחסים.
קרן מצאה מחסה מתחת לשמיכה
כעבור חצי שעה הדירה הפכה לממלכת נרניה, מקס התאושש והראה סימני חיים, ואילו קרן מצאה מחסה מתחת לשמיכה. האמת שקצת ריחמתי עליה ורציתי לקשור למקס חבית קוניאק קטנה סביב הגרון ולשלוח אותו אליה לסלון.
הסתכלתי עליה בחיבה ונזכרתי איך הכרנו. היא עמדה על הבמה, לבושה במעיל פרווה לבן שכיסה את גופה הגבוה והאסתטי. היו לה עיניים גדולות ויפות. היא הפחידה אותי, אבל הפחד הזה ריגש אותי, היה בו משהו מושך, מהפנט. הרגשתי שאני פשוט מוכרח להכיר אותה, רציתי להיות האריה שיטרוף אותה בסוף.
זה התחיל מבטיח כמו כל ההתחלות, מדליק, מרגש. השקט שלה הקסים אותי והאינטנסיביות שלי משכה אותה. הרציונליות שלה השלימה אותי והאמוציונליות שלי הוציאה אותה קצת מהקופסה.
"אפילו בחברת חשמל ממליצים על 25 מעלות", נשמעה צעקה מתחת לשמיכה.
"זה כדי שיישאר מספיק חשמל חינם בשביל כל העובדים שלהם", השבתי מהמטבח.
"אולי אני אנמיך ככה שלא תרגיש? איפה השלט?"
"מקס אכל אותו, כדי שנישאר בחיים".
"אז אולי תכוון את כל התריסים אליך, או שנפתח את החלון קצת?"
"אז אולי תלבשי משהו?"
"אז אולי תוריד משהו?"
המשבר לא איחר לבוא, וקרן איימה עלי שכדי להתחמם היא מוכנה לעשות הכל – להפסיק להוריד שיער, להקדים את גלי החום בעשרים שנה ולהשמין עשרה קילו. ואני, שהעדפתי אשה קרה על פני חמה, שעירה ושמנה, ניסיתי לבוא לקראתה, והמשבר נרגע.
אבל עד מהרה נתגלעו אחרים. קור הרוח הפך לריחוק והאינטנסיביות הפכה לפולשנות. וככה פתחנו וסגרנו, העלינו והורדנו, רתחנו, קפאנו והפשרנו, אבל לא הצלחנו למצוא את האמצע שלנו, אלא רק את הקצוות. אלה אמנם היוו כר פורה לריגוש, משיכה ותשוקה, אבל כמו כל דבר שהולך על הקצה, גם אנחנו בסופו של דבר נפלנו לתהום.
קרן עזבה לבסוף, נהיה לי קר מדי, והלב שלי הפך לאבן. והיום, אחרי שהוא הפשיר וחזר לפעום, בכל פעם שאני פוגש מישהי עם טמפרטורה שונה משלי אני לא שוכח לעצור, להיות מודע למדחום היחסים, להקשיב לרצונות האמיתיים שנמצאים מאחורי הטמפרטורה, לגלות אמפתיה, ורק אז ליהנות מהשונוּת.
קרת רוח אבל עם לב רגיש מאוד
צילום: ויז'אל/פוטוס
מומלצים
