"איזה חמוד בעלי. לקח את הילדים לשעתיים"
הוא "עוזר", הוא מוותר על שעות עבודה חשובות כדי לבלות עם הילדים, הוא מאפשר לאמא שעות שינה, אבל בגדול - החופש הגדול זו בעיה שלך. ריקי כהן אומרת תודה, ומיד נזכרת שגם אצלה נשארו שאריות שוביניזם
רוני היא מחברותיי הטובות, ושייכת למגזר הדתי. לפני כחודש היא ילדה בת שלישית. שני ילדיה הגדולים מצויים בעיצומו של החופש הגדול, והתינוקת, כמו תינוקות, לא נותנת לישון. אתמול בצהריים היא סיפרה לי שלאחר לילה ללא שינה, בעלה לקח את התינוקת והילדים החוצה, כדי לתת לה עוד שעתיים שינה. "איזה בעל מקסים יש לך. גם שלי עושה את זה", הגבתי, ורוני נזפה בי מיד, בצדק; שוב הייתי אמא אסירת תודה.
אני אחת שבוחרת בקפידה את החברות שלה. אין לי אף חברה שמפיה יוצא המשפט הנפסד "אני בכלל לא פמיניסטית", או הגרוע באותה מידה "אני פמיניסטית, אבל...". אבל סימני החולשה שלהן, כמו שלי, יוצאים בתנאי המעבדה, כמעט מבלי שנרגיש, ברגעים הכי אכזריים. מצבים שממחישים לך שוב ושוב, שאת תקועה, כמו ששר פעם קובי אוז, את יציר כלאיים של הדור הקודם, עם האמהות שלנו, שהחופש הגדול היה הבעיה שלהן, ושישברו את הראש - ושל הדור המבולבל הזה, עם הצריכה המואצת, הקריירה שנושפת והשוויון המזויף. שוויון שתמיד מגיע לאותה שורה תחתונה – הוא מרוויח יותר, ולכן שעות הפנאי של הילדים ברובן עלייך. את הקריירה שלך משתלם יותר למסמס. אולי הבת שלי תגדל לחשוב אחרת, וגם זה הפרוייקט שלי, כמובן.
ואם מדברים על רגעים כאלה, הנה הגיע החופש הגדול. "זמן טוב להתאבד עכשיו", כמו שכתב פעם ארקדי דוכין, או לחילופין לבחור פתרונות מעשיים, שעולים כסף או זמן. החופש הזה נפרש אצל חלקינו למשך חודשיים ואצל אלו שמפקידים את הילדים בגנים פרטיים למשך שבועות ספורים. ובכל זאת, רובנו אנשים עובדים, ועדיין אני רואה מסביבי אמהות שמתמרנות כדי למצוא פתרון, מתייעצות בפורומים, מדווחות על קייטנות בתשלום או קייטנת אמא בחינם.
איזה אבא מודרני ונאור
ואני שומעת בכל מקום, בעיקר בבלוגים ובפורומים את שוועות ה"הצילו", אני לא יכולה יותר עם אוגוסט הזה. ואיפה אבא? אבא בדרך כלל לא כותב פוסטים יללנים על אוגוסט ותלאותיו. אבא שנוכח ומתחלק בעומס החופש הגדול עסוק בלטפח את גלימת הקטיפה והכתר שהעניקה לו בת זוגו, על היותו אקזוטיקה מהלכת; "איזה מלך, הוא ממש לקח יומיים חופש ולוקח את הילדים לים ולסופר. אני כל כך מרוצה ממנו", היא חושבת.
אצל האבות כן מגיעה משאית הצל"שים. היא נשלחת קודם כל מהאם אסירת התודה, ומסביבתה התומכת, בעיקר ההורים משני הצדדים. פששש, הם מתפעלים, איזה אבא מודרני ונאור, מוותר על עבודה בחופש הגדול כדי להיות עם הילדים. טקסי הזבח הסמויים האלו, בהם החברה שוב מנציחה את תפקידי המינים המסורתיים, תוקעים כל סיכוי לשוויון אמיתי במשפחה, אבל היי, לפחות יש לך כסף למניקור ביום שישי.
במצב האבסורדי הזה, האבות הם דווקא לא הנבזיים העיקריים, הם קורבנות. האשם הוא בסדר החברתי והכלכלי כאן. כן, נדוש לכתוב זאת, אבל אי השוויון בשכר הוא לא רק נושא ששלי יחימוביץ בונה עליו קריירה פוליטית. בסופו של דבר הוא המנוע המנווט את הפוליטיקה במשפחה ובזוגיות. את היחסים ואת המסר שמועבר לילדים שלנו.
האשם העיקרי השני הוא שעות העבודה הנהוגות במשק. בהרבה מקומות עבודה יושב בוס זחוח שמתפאר בכך שהוא מאפשר לאמהות לצאת מהעבודה בארבע אחר הצהריים (בתנאי שהן עובדות פעמיים בשבוע עד שש או מתחילות את יומן בשבע, התפוקה מדברת). אבל חלילה שיעלה על דעתו לשחרר את האבא בארבע, כי הצלצול שמבשר על תום היום בו הילדים מוחזקים במסגרת – הוא בשביל האמא כמובן.
כן, יש בגן של בני אבות שמוציאים את ילדיהם לפעמים. רבים מהם חוזרים בערב למשרד כדי להשלים שעות. הם חייבים לעמוד בתחרות המאיימת עם עובדים נטולי ילדים, צעירים, שאין להם עיניים טרוטות ותיקים של מסיבות בגן. ובסופו של גליון ההאשמה הזה נמצאים אנחנו, אבות ואמהות כאחד.
כל שינוי חברתי מגיע ממחאה אקטיבית, מחוסר רצון להשתתף במשחק הסיזיפי, והעמדת דוגמה אחרת. הורים שמחנכים ילדים בבית והעבירו את העבודה הביתה, דווקא עושים זאת בדרכם. לא לכולם יש את האומץ או התנאים לעשות זאת. לא כולם גם מוצאים עניין וחשק לשהות כל היום בבית עם הילדים. גם אני לא.
החופש מהקיטור והטור
אחרי כשנתיים החלטנו לבצע שינוי בפורמט הטור הזה. מאז התחלתי לכתוב בבלוג שלי ב"רשימות" על הרגעים הלא פוטוגניים של ההורות ואז בטור הזה, התמלאה העיתונות בטורים של אמהות (וקצת אבות) שנהנים, כך נדמה, להצטרף לטרנד הקיטורים על הילדים. זה הפך קצת שגרתי, וקצת צו התקופה לומר שילדים הם סיוט. ובכן, הם לא.
בטורים הבאים אקיים שיחות עם הורים שיש להם תפיסת עולם מנומקת על הורות, ולרוב היא קוראת תיגר על הדרכים הנהוגות במיינסטרים הישראלי. זמן לתהות על אמונות קצת אחרות משלי, ולהביא לכן אותן.
לפנייה לכתב/ת 
