העליון: דיון בכתובה? רק עפ"י המשפט העברי

בית המשפט העליון קבע היום (ג') בפסק דין כי אישה אינה זכאית לתבוע את כתובתה, בנוסף לזכויותיה במסגרת הסכם יחסי ממון שנתחם טרם הנישואים. השופטת ארבל הביאה מהמקורות בשולחן ערוך והדגישה כי בנושא הכתובה יש להחיל את חוקי המשפט העברי.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה והיא עירערה למחוזי, אשר קיבל את בקשתה באופן חלקי וקבע כי "עריכת הצוואה לא הביאה ולא יכולה היתה להביא לשלילת זכותה של האשה לגבות את כתובתה".

מחפשים פתרון, במשפט העברי

עם זאת, סייג בית המשפט המחוזי את זכותה של בשלוש דרכים. ראשית, נקבע כי יש לנכות את סכום הכתובה מחלקה של האישה בירושה. שנית, נקבע שיש להגביל את גובה הסכום לו זכאית המבקשת על פי כתובתה עד למחצית שוויו של העיזבון. קביעה זו התבססה על "תקנת טוליטולה" שמקורה במשפט העברי. תקנה זו התקבלה במאה השלוש עשרה בקרב הקהילה היהודית שבעיר טולדו שבספרד ולפיה אלמנה הגובה את כתובתה אינה זכאית לגבות סכום העולה על מחצית העיזבון ושלישית, בית המשפט הוסיף וקבע, כי לצורך חישוב הסכום שהאישה זכאית לו, יש לראות את שווי הכתובה על פי הסכום הנקוב בה, ללא "הצמדה" למדד.

בית המשפט העליון קיבל את ערעורם של הילדים ודחה את ערעורה של האישה. בית המשפט תיאר את מוסד הכתובה ועמד על תכליותיה לחזק את יציבותו של מוסד הנישואין ולהבטיח את עתידה של האשה לאחר הגיע הנישואין לקיצם. זכותה של האשה לגבות את כתובתה מוגנת גם בחקיקה האזרחית של ישראל, ולא רק בדין הדתי, אך באשר לדין החל על כתובת האשה נקבע כי יש להחיל את המשפט העברי כיוון שהכתובה הינה מוסד מהמשפט העברי.

השופטת ארבל הסתמכה על השולחן ערוך אבן העזר סימן ק"ו סעיף א, לפיו נקבע כי אשה מאבדת כתובתה בהתקיים שני תנאים מצטברים: הבעל ציווה את כל נכסיו לילדיו, מלבד נכס כלשהו, אותו הוריש לאשתו וכן כאשר נודע לה על תוכן הצוואה, האשה לא מיחתה אלא שתקה. במקרה זה המנוח ציווה את כלל נכסיו לילדיו פרט לנכסים מסוימים שייחד בצוואה לאשתו. בכך ביקש המנוח להבטיח שנכסיו, פרט לנכסים שיוחדו לאשתו במפורש, יעברו לאחר מותו לילדיו. כשנודע למבקשת על תוכנה של הצוואה היא שתקה וניתן להניח שידעה על תוכנה של הצוואה עוד בחיי בעלה, ומכל מקום תוכנה היה ידוע לה במועד קיומה של הצוואה. משנודע לה על תוכן הצוואה לא הביעה המבקשת הסתייגות ועל כן אישר בית המשפט העליון את המסקנה כי המבקשת "איבדה את כתובתה" ואין היא זכאית לגבותה.

ילדי המנוח טענו, כי הכתובה חסרת תוקף מאחר שאביהם לא ייחס חשיבות לכתובה, מכיוון שלא היה אדם דתי וראה בכתובה רק מעין סמל דתי ולא ייחס לכך חשיבות. השופטת ארבל כתבה על כך, "איני רואה לקבל טענה זו. המנוח חתם על הכתובה ומסר אותה תחת החופה ובפני שני עדים לידיה של המבקשת. זאת, לאחר שמסדר הקידושין הקריא את הכתובה בפניו ובפני קהל המוזמנים".

בפסק דינה, הסבירה השופטת ארבל כי, "על פי רש"י, מוסד הכתובה קיים עוד מימי אברהם אבינו, אשר נתן שטר כתובה לאשתו שרה. מסכת שלמה במשנה, שעריכתה מלפני כמעט אלפיים שנה, יוחדה לדיני הכתובה – מסכת "כתובות". השופטת ארבל אף מצאה לנכון לצטט מדבריו של הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב הרצוג, על רקע מצב משפטי בו האשה אינה יורשת את בעלה עם הבנים והבעל פעל במיוחד להבטיח את עתידה הכלכלי של האשה בצוואה.