נתניהו, המלווה שוב על-ידי רעייתו המחייכת, נראה ונשמע כמנצח. יתר על כן, הוא חוזר ומצהיר בכל הופעותיו באמצעי התקשורת, אחרי פרסום תוצאות הבחירות בליכוד, כי הוא ומפלגתו ינצחו בבחירות הכלליות הבאות, בין אם יתקיימו במועדן או שיוקדמו. סקרי דעת קהל שונים ורוב הפרשנים באמצעי התקשורת מעריכים כי אכן כך יקרה. לאחר הספקות הרבים של נתניהו עצמו ושל הפרשנים השונים בדבר השג אפשרי כה מובהק בבחירות הפנימיות בליכוד, עכשיו רבים וטובים מקבלים את הצהרותיו של נתניהו ואת תוצאות הסקרים כדבר מובן מאליו, ואת כוונותיו כתרחיש בעל היתכנות גבוהה מאד.
כאשר האווירה בישראל היא כזו, יש סיכוי טוב שהתרחיש של נתניהו ושל הפרשנים והסוקרים אכן יתממש. בגלל ריבוי המפלגות המצליחות בבחירות הכלליות להשיג מספר מושבים בכנסת, בגלל שיטת הבחירות (ההולמת, דרך אגב, את הנטיות ואת הצרכים של הדמוקרטיה הישראלית), ובגלל ההתחבטויות של הבוחרים, יתכן שנתניהו לא ישיג הרבה מעל שלושים וכמה מושבים בבחירות הבאות לכנסת. יחד עם זאת, בהחלט קיימת האפשרות שהוא ירכיב את הממשלה הבאה ויעמוד בראשה.
ישנן כמה וכמה סיבות לאפשרות שרצונו ותקוותו של נתניהו יתממשו.
- הזיכרון הפוליטי הקיבוצי הקצר והפגום של הציבור הישראלי והפוליטיקאים שלו: תפקודו הלקוי מאוד של נתניהו כראש ממשלה נשכח כבר וישכח לקראת הבחירות הכלליות.
- קיימת נטייה די חזקה של הבוחרים לימין ולימין הקיצוני, דבר המתבטא בהישגי אביגדור ליברמן, ש"ס, המפלגות הדתיות ואפילו מפלגת הגמלאים שאיננה מהמפלגות המתונות.
- הכמיהה של ישראלים רבים ל"מנהיג חזק" – ובהשוואה לאהוד אולמרט וגם לאהוד ברק, נתניהו נראה כמנהיג חזק כזה.
- משבר המנהיגות החילופית לאישים כמו נתניהו, ברק ואולמרט – למעשה היום יש חלל ברור בתחום זה. סביר להניח כי גם ציפי ליבני, או סילבן שלום, או אריה דרעי, שמשמיע קולות של חוזר בתשובה פוליטי, או עמי אילון לא יצליחו להתמודד עם נתניהו, אולמרט וברק בתחרות על מינוי המועמדים לראשות הממשלה.
בניגוד לתחושות ולעמדות כאלה, של ישראלים רבים שיסחפו קרוב לודאי לתמוך בנתניהו מהסיבות שנמנו לעיל, חיוני לבלום אותו ואת האפשרות שהוא והליכוד יהפכו מחדש לכוחות הפוליטיים שיזכו בבחירות הבאות וישתלטו על הממשל בישראל.
בלי להיכנס לדיון באישיות הפוליטית והאישית הבעייתית של נתניהו, החיוניות של בלימתו נובעת מכמה שיקולים עיקריים. כאן נדון רק בשני שיקולים, אותם צריך להבהיר היטב לבוחרים ולעומדים בראש המפלגות בישראל.
השיקול המכריע הראשון קשור בעמדותיו של נתניהו ושל שותפיו בליכוד, ובמפלגות שישמחו לעלות על העגלה שאותה ינהג בסוגיות המשך התהליכים לניהול הסכסוכים עם הפלסטינים ועם סוריה ולבנון. למרות מראית העין של מיתון עמדותיו המדיניות של נתניהו והנטייה שלו, כביכול, למרכז המפה הפוליטית, למעשה, אין לנו שום ראיות ברורות שנתניהו והליכוד שינו את עמדותיהם הקיצוניות, בייחוד לגבי הפלסטינים והאפשרות להתקדם אתם אפילו רק בכיוון של "ניהול" הסכסוך, כלומר הורדת המתח בין ישראל ובין הפלסטינים התומכים גם בפתח וגם בחמאס.
כיוון שאכן נראה כי הדרך לפיתרון מלא של הסכסוך הזה, כמו גם הסכסוכים עם סוריה ולבנון, עדיין רחוקה, יש צורך לנקוט בכמה וכמה מהלכים שיביאו לרגיעה יחסית. המדובר הוא בהפסקת הסיוע הכספי והביטחוני של המדינה למתנחלים, בהענקת הקלות רבות לפלסטינים בגדה ובעזה מבחינת חופש התנועה שלהם, בניהול מגעים דיפלומטיים ומדיניים שיגרמו להפחתת המתח הרב ועוד. נתניהו לא נתן כל רמזים שהוא אכן יצעד בדרך זו. יתר על-כן, הצורך שלו בגיוס הבוחרים ולאחר מכן בקואליציה עם המפלגות החרדיות, הדתיות והימניות יהדוף אותו לימין הקיצוני, שהיה ועודנו בית הגידול האידיאולוגי שלו בתחום זה.
השיקול המכריע השני קשור לעמדותיו ולמדיניותו של נתניהו בקשר למדינת הרווחה בישראל. גם אם נתניהו לא היה היחיד, הוא היה אחד המהרסים העיקריים של מדינת הרווחה. הוא לא הסתיר מעולם את תפישתו התאצ'ריסטית-רייגאניסטית שהביאה להרס מדינת הרווחה, שלמעשה שבקה חיים. הרס זה הביא לכל הצרות החולות בתחום החברתי-כלכלי בישראל. הדבר הביא לגידול במספרי הישראלים מתחת לקו העוני, לעוני של ילדים וצעירים ישראליים רבים מספור, לגידול באלימות ובעבריינות, למצב הקשה של הקשישים וניצולי השואה, לאבטלה, לשחיתות, וכן הלאה והלאה. כל אלה גרמו למצב הבלתי נסבל לא רק בתחום החברתי-כלכלי אלא גם למשבר הדמוקרטיה הישראלית.
קרוב לוודאי שאולמרט וברק יעשו ככל שיוכלו להפחית את המשיכה הציבורית של נתניהו ואת התמיכה בו. גם שני אלה אינם טליתות שכולן תכלת. גם להם היו ויש מגרעות רבות מאד. אולם לפחות שניהם הם אנשי מרכז-ימין ולא, כמו נתניהו, אנשי ימין קיצוני, המסתמכים והמצפים לקואליציה עם הלאומנים, הדתיים והחרדים. שני אלה הם הרע במיעוטו, לכן יש לתמוך במאמציהם העתידיים לבלום את נתניהו.
הכותב הוא מרצה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון ון-ליר
