תרגיל ליולדות מתחילות

מכירים את הסרטים האלה שמצליחים בקופות, זוכים לביקורות טובות, שומעים עליהם המון בתקשורת, כולם מדברים עליהם בלי סוף, ואז כשאתם כבר משתכנעים ללכת אליהם אתם לא יכולים שלא להתאכזב? ובכן, "Knocked Up" - הסרט שאת שמו העברי, "הדייט שתקע אותי", קשה לי לבטא מרוב מבוכה וכעס - הוא לא כזה. הוא יותר. בקיץ שבו כל הסרטים הכי טובים היו אלה שבהם הפיצוצים היו הכי גדולים. מגיעה קומדיה שמצליחה לעשות את הבלתי אפשרי: להשכיב מצחוק ולטלטל מבפנים. בעידן שבו נדמה שקלאסיקה היא מילה שמתארת אך ורק סרטים מימי עבר ולא מההווה, מגיע סרט שמתיישב באופן מיידי על המדף בין "מועדון ארוחת הבוקר" ל"כשהארי פגש את סאלי", סרטים שגם הצחיקו, גם ריגשו, אבל יותר מהכל תפקדו כמדחום של דור שלם, ומתארים בדייקנות של צילום רנטגן כל מה שמעסיק את ההומו־אינפנטילוס שהשתלט על העולם המערבי הצרכני עם תחילת המאה ה־21. וכך, למרות שהוא מגיע לישראל באיחור של שלושה חודשים, כאילו חזרנו עשר שנים אחורה (למה?), ועם שם עברי שעושה לסרט עוול נוראי (למה??) ואחרי שכבר הוכתר באמריקה כאחת ההפתעות הקופתיות של הקיץ (הכנסות של כ־150 מיליון דולר לסרט שעלה 30 מיליון דולר להפקה), מגיע "Knocked up" סוף סוף גם ארצה ומוכיח שכל מה שסיפרו עליו היה נכון, ואף יותר.

"הדייט" - אקרא לסרט פשוט "הדייט", כי אם חס וחלילה אתייחס אליו בשמו העברי הרשמי, אף אחד מעל גיל 17 לא יעז להתקרב עליו, וזה חבל כי הסרט יענג אומנם את בני ה־17, אבל בהחלט גם את בני ה־47 - הוא קומדיה רומנטית שבנויה הפוך: קודם בני הזוג שוכבים, נפרדים ורק אז מתאהבים. ובאמצע יש להם מכשול קטן, פצפון, אבל שהולך וגדל, להתגבר עליו: הסטוץ החד פעמי שלהם הסתיים בהריון. וכך, וואספית בלונדינית נמרצת מוצאת עצמה מסובכת עם יהודי שמנמן ובטלן, זיווג שלא היה יכול להיוולד אלא בלילה של הפרזה אלכוהולית. ובעוד הזוג הצעיר מביט סביבו, ורואה עד כמה חיי הורות ומשפחה היא משימה קשה וכפוית טובה, עם רגעים בודדים מדי של נחת, הם צריכים להחליט לא רק על זהותו של בן הזוג, אלא על כל הדבר הזה שנקרא משפחה או בגרות או אחריות. זה לא שעלילה כזאת לא נראתה קודם לכן: סרטים כמו "תשעה חודשים" (הקומדיה הצרפתית והרימייק האמריקאי שלה) או "צירי לידה" או "נישואין חפוזים" כבר עסקו באופן שבו תשעת ירחי הלידה יוצרים מעין ספירה לאחור מרוכזת של כל חרדותיו של הגבר, וחוסר ביטחונה של האשה שמתלבטת האם להישאר לצידו. אלא ש"הדייט" עושה את זה פשוט יותר טוב.

ג'אד אפאטו, הבמאי והתסריטאי של הסרט, הוא מבחינתי הג'ון יוז החדש. יוז היה יצרן קומדיות הנעורים הבכיר והכביר של שנות ה־80. סרטיו "מועדון ארוחת הבוקר" ו"שמתי ברז למורה" תיארו בדייקנות של היסטוריון את נפשו של הנוער באייטיז, של הילדים שגדלו להורים שהיו היפים ואז התברגנו ומכרו את ערכיהם תמורת בית בפרברים. בסרטו הקודם, "בתול בן 40", אפאטו הפתיע בסרט שהיה למרבה ההפתעה, רגיש ונוגע ללב יותר ממה ששמו הסגיר. והוא התחיל בו את מסכת תיאור החיים הבלתי מחויבים שהוא ממשיך ב"הדייט": גיבוריו הם גברים אינפנטיליים שרוצים להמשיך לשחק עם צעצועיהם ועם חבריהם מהשכונה ולא מסוגלים ליצור שום קשר רגשי משמעותי. זהו דור גברי מבוהל שמתחמק מקשר שאינו אקראי עם הדור הנשי, המתואר כדעתני, הישגי, נחוש ומחויב. ההישג הגדול של אפאטו, קודם כל כתסריטאי אדיר, הוא ביכולת שלו לקחת ז'אנרים שכבר מוצו עד תום - הקומדיה הרומנטית וסרטי הנעורים - ובמידה רבה להמציא אותם מחדש. הוא יוצר סרטי נעורים לבני ה־20-30, במקום לבני ה־15-16. אולי כי 30 הוא ה־16 החדש. גדולתו של "הדייט" הוא בעושר האבחנות שלו. זה סרט הוליוודי, מתקתק, מצחיק, סכריני, אבל יש בו התבוננות אמיתית וכנה על החיים. למעשה מבחינות רבות, בעיקר ברמת האבחנות האנושיות והתרבותיות, הוא לא פחות מציאותי מסרט של קן לואץ'. אפאטו לוחץ על כל פרונקל, כל מורסה, כל חצ'קון של החיים הארורים האלה. הוא יוצר קומדיה אופטימית על עולם מיואש, פסימי ובלתי מתפקד שבו האושר ארעי. ובדיוק כמו ג'ון יוז, הוא יוצר סרטים מעוררי הזדהות שיוצרים תחושה שהם בועטים בממסד, קוראים להשתחרר מהנטל הבורגני, מפנים עורף לקונוונציות, אבל בסופו של דבר גיבוריו מיישרים קו עם הנורמה, מצטרפים למין האנושי, מקבלים על עצמם אחריות ומפתחים כרס קטנה שבה הם מאפסנים את תסכולם. "הדייט" היא אחת הקומדיות הכי מצחיקות שתראו השנה, אבל בצאתכם ממנו תרגישו חשק עז לבכות.

• ביקורות סרטים נוספות של יאיר רוה תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס " החדש