התאהבות וירטואלית: אני חושב שהיא זאתי
אני כותב מתוך אותו שלב וירטואלי שנדמה לי שפעם היה השלב בו אתה רואה אותה ברחוב, או קוטפת פרחים בשדה. גם אז היה שלב ביניים כזה, שחלמת אותה. ראיתי אותה בתור תמונת פספורט. לא היה כתוב שם כמעט כלום, אז ביקשתי שתגיד כמה מילים על עצמה. מאז זורמות בינינו המילים
אני חושב שזאתי - זאת היא.
כמה פעמים חשבתי שזאת היא, ובסוף גיליתי שהיא לא זאתי.
הפעם החלטתי לכתוב אותה מיד כשזה קורה. זה קרה ממש ב-72 השעות האחרונות, זה כל כך טרי, זה כל כך מתהווה, שנדמה לי שלא עברו בכלל שלושה ימים, היום והלילה התערבבו, העייפות לא שייכת לכאן, אפילו הזמן נראה מגוחך לרגעים.
אני כותב מתוך השלב הווירטואלי, שנדמה לי שפעם, זה היה השלב שבו אתה רואה אותה ברחוב, נכנסת או יוצאת, לבד או עם חברות, יש כאלה שראו אותה מזמזמת, צועדת בשדה, קוטפת פרחים. גם אז היה שלב ביניים כזה, שחלמת אותה.
ראיתי אותה על המסך, בתור תמונה בגודל תמונת פספורט. לא היה כתוב שם כמעט כלום, ממש כלום, אז ביקשתי שתגיד כמה מילים על עצמה. מאז ועד עכשיו המילים עוברות בינינו, זורמות ללא הפסקה.
היא הספיקה לשלוח לי תמונות נוספות, ייתכן שאפשר לתרגם את זה למציאות. אין לנו ספק שכשניפגש בתלת ממד, תהיה מבוכה.
סיכמנו שעדיף קצת שקט, שנשב גב אל גב, נקשיב לנשימות, "הרגע הגורלי" שזימנה לנו המציאות קרוב מתמיד.
אנחנו בכלל יצורים וירטואליים, מאוד רגישים, מאוד קשובים, מצחיקים, חביבים. המקסימום כעס שספגתי ממנה היה שני סימני קריאה רצופים.
היא שלחה לי כמה דברים וירטואליים כדי שאתמקם, כדי שאוכל לזהות שזאתי. האמת שהיא לא אמרה למה היא שולחת, אני מנחש שזה סימן מוסכם. למשל, היא שלחה לי שיר מרגש של ליאונרד כהן הזה, אפילו גילתה את אוזני שהיא חושקת בו למרות גילו, בגלל הכובע והזקן. היא ניסחה את הפיסקה הבאה, לא על עצמה אלא ככלל, "איך מזהים שזאתי":
זו שאתה לידה מרגיש הכי קרוב לעצמך, שיש איתה ישירוּת, הבנה, שפה, מגע ומשחק.... זו שאתה רוצה להיות איתה.
באותו רגע עלתה בי המחשבה שזאתי.
היא שלחה תמונות שלא רואים בהן כמעט כלום. היא לא ידעה שהגדלתי אותן, הסתכלתי מקרוב על כל הפרטים, התחלתי בכפות הידיים, ראיתי איך היא אוחזת, דמיינתי שהיא אוחזת בי.
האמת שקודם לכן, תוך כדי ההתכתבות איתה, נזכרתי שהתפישה המקובלת היא שצריך להיזהר מאהבה וירטואלית, שהאינטרנט "מסוכן".
הווירטואליות של האהבה קיימת גם במציאות
מצד שני:
איזה כיף להכיר מישהו סתם כך ברחוב
טל איתן
לחברים ההומואים שלי אין סיפורים כאלה מיוחדים. רובם הכירו את בן הזוג שלהם דרך שידוך - חברים או באינטרנט. זה לא ממש מפתיע, לאור העובדה שאתה אף פעם לא ממש יכול להיות בטוח אם הבחור החמוד שיושב מולך באוטובוס או עולה איתך במעלית הוא הומו. מצד שני, את אייל הכרתי במעלית
אבל החיים הרבה יותר מסוכנים בעיניי. הוירטואליות של האהבה קיימת גם במציאות. וזה עוד לפני שבכלל בדקנו מה זאת מציאות. היא בעצמה, זאתי, אמרה שאם כבר ליפול, אז עדיף מגבוה.
היא כותבת עלי בבלוגים סודיים, אפילו שלחה לי את הלינקים, הסמקתי, היא מעזה עם המילים שלה. אם היא תעז לגעת בי ככה, אין ספק שארגיש מציאות במלוא האון.
בין השורות בבלוגים שלה מצאתי הרבה תשוקה ומיניות מהסוג שמנסים בדרך כלל להסתיר, מהסוג שמתגלה אחרי הרבה זמן, כאילו שאגיע לפגישה עם מפה טופוגרפית בקנה מידה של כמעט 1:1.
הכי אני אוהב את מה שיש בתוך הסוגריים
עברנו לצ'וטט, המילים נורות אל המסך במהירות, היא זריזה כמוני. אנחנו מדברים במקביל על כמה נושאים, וכוללים סוגריים להלוך הרוח והמחשבות. הכי אני אוהב את מה שיש בתוך הסוגריים. היא גילתה לי שהסימן הזה (!) הוא הכי נשי שאפשר בווירטואלי.
היא @ (חיבקה) אותי בסוף כל שיחה, ומרוב שהתמכרתי אני לא יכול לנתק. היא תמיד זאת שסוגרת ראשונה, מסתבר שאפשר לייצר מנהגים בווירטואלי.
כל מי שחווה התאהבות וירטואלית יודע שזמן הוא מושג מטופש שאנשים המציאו בשביל לנהל אנשים אחרים. אנחנו מתנהלים לנו שעות לתוך הבוקר, מילים שנוגעות, מסבירות, מכוונות, מציגות, שואלות. התחושה לא דומה לכלום אחר במציאות הרגילה, אפילו לא ללחישות בטלפון.
הייתי חייב לשמוע אותה מדברת, להרגיש את המבוכה וההפתעה, אז צלצלתי מראש לשני משפטים, בלי להודיע, ככה סתם, באמצע היום בלי התראה מראש. היא הופתעה, שמחה לשמוע את קולי - ושמחה לחזור אל מאחורי המקלדת.
יש לה קול שעשה לי ישר לעוף, שילוב של מדריכת מדיטציה ומנהלת. גיליתי שהיא מנהלת בעבודתה, אפשר היה לשמוע את זה בקול שלה, מלבד המשפט האחרון, שהיה רך ועוטף. מעיף, כבר אמרתי?
במקביל, זה עשה לי בלגן בקריאת המציאות. איך מחברים את הקול שלה עם תמונת הפספורט הקטנה? עם התמונות על רקע פריחה באירופה? וזה עוד יחד עם המילים האישיות בצ'אט, המילים שממיסות ומהפנטות. אם מוסיפים לזה את הבלוג המאוד פרובוקטיבי שהיא כותבת בסתר מקבלים אהבה מהסוג החדש, אהבה וירטואלית. אני מקווה בשבילנו שזה לא אהבה לווירטואליה עצמה.
לא הצלחתי לחבר את כל החלקים. באותו הלילה שדיברנו, במה שנשאר ממנו לישון, בקושי נרדמתי.
לדעתי יש זן כזה חדש של אנשים שמעופפים מרוב עייפות בגלל הלילות הווירטואליים הקסומים. תוכלו לזהות אותם בעבודה: הם עייפים, לא רק פיזית ונפשית, הם עייפים מלחזור למציאות, הם עייפים מלחכות.
לפני שניפגש החלטנו להוסיף עוד ממד: מצלמה בשידור חי. כבר לפני הרבה שנים ניסיתי את זה עם דודה בחו"ל. אבל כאן, בסיפור שלנו, היא שידרה את עצמה עבורי, בפינת המסך, קצת לאט, אבל ברור.
גיליתי שאנחנו ישנים באותו צד, מימין
עוד מבט:
צליל מקוון - אהבה בשלט-רחוק
שרית פרקול
צריך מבנה אישיות מיוחד, ורגשות עזים מאוד, כדי להחזיק מעמד במערכת יחסים מחוץ לאזור החיוג שלכם
מה שראיתי זה בעיקר את זוויות הפה מחייכות, את האצבעות הקטנות והעדינות מקלידות בשטף עבורי. היא הישירה מבט פעם אחת שהספיקה לי בשביל לזנק עמוק לתוך עיניה.
היא עשתה לי סיבוב בחדר שינה שלה. איזה מזל שזה לא היה מתוכנן, כי ראיתי שהמיטה מסודרת בצד אחד ומבולגנת בצד שלה, גיליתי שאנחנו ישנים באותו צד, מימין. בעיות שכאלה אפשר לדחות קצת, הרי ממילא אנחנו לא מתכננים לישון הרבה...
למרות רצוני העז להישאר מול המסך, או מאחורי המקלדת, למרות שאני קם בבוקר ומזנק אליה, ישירות למסך מולי, גיליתי שהסמסים הם תחליף לא רע למסך הגדול. רק שבזמן נסיעה קשה לכתוב מילים מרגשות. נסו לכתוב "תשוקתי אלייך" בזמן סיבוב. אני מניח שעברתי על החוק בגללה.
אבל לא רק בסמסים, גם בחוק הבסיסי, שאומר שקשר בין אנשים כולל את כל הרבדים ה"רשמיים", כמו נימוס אלמנטרי (איך אני מקווה שהיא לא תהיה מנומסת איתי, אבל ממש לא מנומסת!), כללי שיח, הצגת הפרופיל שלך, סיפור אהבותיך/חייך, העיסוקים שלך בהווה. וישנם הרבדים הבלתי מודעים, הכוללים את שפת הגוף, הריח, העיניים (איך אני רוצה כבר לגעת לה בלא מודע!).
מסתבר שטוב לנו ככה, מאחורי הקלעים של עצמנו, כל אחד חושף ומציג את עצמו בקצב שלו, מהזןוית בה הוא נראה הכי יפה. גם במציאות, כשנפגשים פנים מול פנים, לא בוחרים אור שמש קופח באמצע שום מקום, תמיד מעדיפים מקומות שקטים, עם אור רך.
ולמרות שאנחנו "עברייני מציאות", למרות שסבתא שלי לא הכירה ככה, אלא הלכה לאן שאמרו לה לפגוש את המיועד וחיה איתו עד סוף ימיה, למרות כל זאת אני חושב שזאתי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
