האהבה נשארת
אריאנה מלמד התאהבה בכתיבתו של יצחק בן נר עם ספרו "שקיעה כפרית" מ-1975 שרואה כעת אור מחדש, ויש לה את כל הסיבות למשיך לאהוב אותו גם בספרו החדש "אף אחד לא מת בהליכה"
אהבה רבת-שנים ליצירותיו של סופר איננה דבר מובן מאליו בעיני, וכשהיא מתרחשת – כשהיא מצויה שם ברקע, יציבה ובטוחה לאורך זמן, צריך להודות למי שאפשר את קיומה. הנה הזדמנות טובה, ובעצם שתיים.
"שקיעה כפרית" של יצחק בן נר מסמן את לידת האהבה הזאת: בצאתו לאור לראשונה לא הבנתי עד כמה המעשה הספרותי היה גם מעשה אמיץ, שבהמשך יכריח את המחבר לשחות נגד הזרם המרכזי בסיפורת הישראלית, זה שהפנה עורף לריאליה הקשה של הארץ הזאת ובחר בריאליזם של טריוויה אינטימית, בהשתבללות בתוך סיפורי זוגות ואהבות וטרגדיות קטנות של אנשים שאין להם כמעט קיום ציבורי. יצחק בן נר בחר בדרך הפוכה. גיבוריו היו נטועים יפה במקום ובזמן האמיתי, והזמנים היו קשים, כעורים ורוויים באלימות שטובי מספרינו בחרו לשכוח.
הבחירה עלתה לו במה שרוב הסופרים אינם יכולים בלעדיו: אהבה מרוגשת של המוני קוראים והערכה ביקורתית ליופיו של ההישג האמנותי. את "שקיעה כפרית" אהבו מאוד, את "פרוטוקול" העריכו כמצוות אנשים מלומדה, כשהגיע "מלאכים באים" לא הבינו עד כמה הוא מקדים את זמנו ועד כמה הוא חתרני בנבואיות הפסימית שלו. כשבעצם ימי האינתיפאדה ראה אור "תעתועון" סיפורו של חייל שהסיאוב הישראלי דבק בו, האשימו את בן נר בכך שהמעשה הספרותי שלו קרוב מדי למה שנדפס בכותרות העיתונים, כאילו מוטלת על כותבים משימה קדושה, לשחק עם עצמם, עם חומרי החיים ועם קוראיהם ב"פרה עיוורת". בעיני, מה שנאמר אז על "תעתועון" היה שבח ולא גנאי והמשכתי לאהוב.
"שקיעה כפרית" רואה אור מחדש כעת, והזמן שחלף – 31 שנה – מאז הגיע לקוראים לראשונה לא פגם במאום ביכולתם של הסיפורים לחולל ריגוש וגם להדהד בזכרון – אבל לא עליהם רציתי לכתוב: רק רציתי לומר לבן נר באיחור גדול – תודה על המלים שמתוכן נולדה אהבה.
והנה עוד סיבה לאהוב: "אף אחד עוד לא מת בהליכה", ספר חכם ומתעתע אפילו בשמו. זהו קובץ של חמישה סיפורים כאילו-אוטוביוגרפיים שגיבורם, איציק, חולק עם בן נר את מה שניתן לחלוק מבלי להתערטל לגמרי: משפחה וקריירה והתמכרות לקולנוע, מלחמות ופוביות ופחדי-הזדקנות ועצב גדול לנוכח הריאליה הישראלית, וכמיהות למסעות שבהם כל זה – ועוד –יואר באור גדול של הבנה חדשה. אולי אפילו בהתרחשות של נס: יש בספר הזה חזיונות שנוסקים לגבהים של פנטזיה, אבל אין נסים, וגם אין בעצם אוטוביוגרפיה.
אולי זה מפני שאי אפשר לו לאדם – אפילו אם הוא סופר מנוסה בן שבעים – ליצור עבור עצמו את התמהיל הנכון שבין ה"חיים" ל"אמנות", ולהכריע בין השניים בתחושה שהחיים עדין שייכים לו ולא לקוראיו. "אף אחד עוד לא מת בהליכה", מנחם איציק את עצמו בסיפור "צעדים בוני אמון" שעיקרו מסע רוווי בחרדות ובאשם בתל אביב של החיים והמתים, אבל צריך לקרוא את המשפט השלם: "אף אחד עוד לא מת בהליכה. ואולי כן?"
"ואולי כן" יוצר את אפשרויות הפחד המרובות, את הכורח לכתוב, את הרצון להנציח את המעט שידוע בוודאות ובבטחה בתוך מעשה אמנותי. יש כאן חמישה כאלה, רובם אירועים שבהם "איציק" הוא אובייקט ההתבוננות המרכזי של המחבר. איציק חדור בחדוות המסעות שפעם היתה מפלט מן הישראליות המחניקה, אבל אשלית הגילוי הגדול מתפוגגת בכל אחד מהם: אין גן עדן ב"דארווין היה כאן", הסיפור האחרון בקובץ, למרות שגיבורו מבקש למצוא אתר פלאי כזה בגלפגוס. אין פתרון לתעלומה הגדולה של העקבות הנעלמים בשלג ב"אובדים בשלג" אבל יש בו גילוי מרגש באמת על גבולות היכולת של סופר לתאר ולהבין מציאות שלכאורה הוא מכיר באינטימיות של עדות, של נוכחות במקום ובזמן הנכונים לתיאור. אין צליינים אמיתיים ב"צליינים", ו"ג'ט לג" אינו סיפור על יעפת טיסה אלא על הצלילה למחוזות הנפשיים המסוכנים של חוסר השינה בצילה של מלחמת יום הכיפורים.
באשר יילך "איציק", הוא נותר יצוק בתבנית נוף מולדתו ואינו מצליח לבנות לעצמו את הפרסונה הבדיונית המלאה הנחוצה כדי לברוח, כדי לברוא איזשהו סוג של גאולה: אבל "אף אחד עוד לא מת בהליכה" אינו ספר על אודות הכשלון, אלא על אודות החומרים שמהם עשויה המוגבלות האנושית בכללותה. בין הוודאות שאיש לא מת בעודו צועד ברחוב לבין החרדה מפני האפשרות ההפוכה משתרעים כאן איים של יופי חד פעמי ומעשים של אומץ ספרותי – כמו חשיפת טיוטה של סיפור שהכותב אינו שלם עימו, כמו הריגתו של "איציק" בן-דמותו, ועוד כאלה שתגלו בעצמכם בעודכם הופכים את "איציק" לרע להליכה ותוהים עימו על הפער בין "הנשאף למזדמן", שגם הוא – מה לעשות – קרוי "החיים".
