המסע החלומי לאיי פארו - חלק ב'
מהי האות המשונה ð? למה מתעקשים תושבי האיים לצוד לוויתנים? איפה נמצאת המסעדה שבקצה העולם? ואיך בדיוק מגיעים לשם? כתבה שנייה ואחרונה על איי פארו

בכתבה הקודמת יצא דוד שטיינברג בעקבות פנטזיית ילדות לאיי פארו, גילה את האיים הירוקים ומכוסי העשב, ואת הדרכים הפתלתלות הנושקות לחופי הפיורדים, וסיים בצוק סטאקור המרשים.

 

ים של טסטוסטרון ואדרנלין 

יצאנו בבוקר בכביש המתפתל לאורך מיצר הים של עיירת הדייגים וסטמאנה בנוף מרהיב של האיים הסמוכים אל אתר החובה של האיים: צוקי הציפורים ליד וסטמאנה, הנמצאת במערב האי הראשי סטריימוי, במרחק 76 ק"מ מהבירה.

 

וסטמאנה היא עיירה ציורית וגדולה יחסית, הנמצאת בקצהו של פיורד קטן. חוף ישר של חול אפור, ונמל. מיהרנו אל מרכז התיירות המקומי, בו יש חנות נחמדה ומסעדה חביבה ולא יקרה, ועלינו על סירת המנוע אל המצוקים.

 

על צוקי הציפורים מקננת הציפור הפרואזית הלאומית: הפָּאפִין (Puffin), ציפור חמודה, ולא נעים להגיד, אבל גם טעימה (הפרואזים אוכלים כל חלבון שזז בסביבתם הקשה). בסיור, שבו צופים בעופות ובקיניהן, התהפך לנו מזג האוויר, אבל לשלושת הצעירים המקומיים שהשיטו את סירת המנוע הגדולה, זה דווקא נראה בסדר גמור.


בקצה פיורד קטן. וסטמאנה (צילומים: דוד שטיינברג)

 

הצוקים מתנשאים לגובה של 300 מטר בקו אנכי מהים ועל זיזי הסלע מקננים הפאפינים. הקינים ניכרים בעשב הכהה הכחלחל יותר. הם לא התקרבו לסירה, אך שלל ציפורי ים חגו מסביב. הצעירים השיטו את הסירה בביטחון, מלאי טסטוסטרון ואדרנלין אל בין נקיקי הסלע והמערות בין הגלים שהתנפצו עליהם, וניתן היה לחוש בכוחו של האוקיינוס המכה באיים העקשניים האלה.

 

אחד הבחורים התלהב להסביר לנו באנגלית על האיים, הציפורים והסלעים. הבחור, צעיר פרואזי גאה בן 21, סיפר כי הוא נמצא על הסירה מרגע שלמד ללכת. הרהבתי עוז ושאלתי אותו על נושא הלווייתנים - הנושא ה"רגיש" באיים האלה.

 

גם לקשישים ולחולים

"גרינפיס" צילם לפני כמה שנים כתבה מזעזעת על הנוהג המסורתי של הפרואזים ללכוד להקות לווייתנים ולשחוט אותם על חופי האיים. התמונות הציגו מפרץ אדום מדם החיות השחוטות, ותושבי האיים ספגו ביקורת וגינוי עולמיים. הם מצידם החליטו לא להישאר חייבים ופנו במתקפת יחסי ציבור נגדית.

 

טענתם המרכזית היא כי מדובר במסורת ארוכת שנים, המייחדת את תושבי האיים. מאחר ומזג האוויר אינו מאפשר חקלאות כלשהי מלבד כבשים ודייג, והפרות במקום הן מועטות ומשמשות לתעשיית החלב. לכן הם חייבים להסתמך על האוצרות המועטים שהטבע הקשה מביא להם, והלווייתנים הם אוצר טבע שכזה.


צוקי הציפורים, מישהו רואה פאפינים?

 

הם מספרים כי מקפידים להרוג רק את לווייתני הפיילוט הקטנים יחסית, שאינם נמצאים בסכנת הכחדה, ואינם משתמשים בלווייתנים לצרכים מסחריים. הבשר מחולק באופן שווה לכל התושבים, גם לזקנים וחולים ללא תשלום, לפי מסורת עתיקת יומין. אגב, בכל מסעדה באיי פארו (ובאיסלנד) מגישים בשר לווייתן: הוא אדום-שחור כהה ויחד עם בשר כבש מיובש ודגים מיובשים הוא מהווה את האוכל הלאומי של האיים.

 

הבחור דקלם בנחישות את הטיעונים האלה, וכשראה שאיני מתווכח אתו, התלהב וסיפר כי בשבוע שעבר היה שלל מצוין (!Great Kill) בכפר השכן: 140 לווייתנים! הוא היה חדור אמונה וגאווה לאומית. הוא הסביר לי כי רצועת החוף האפורה והישרה בווסטמאנה אינה טבעית אלא מלאכותית, והיא נבנתה במיוחד לצורך שחיטת הלווייתנים.

 

מוווסטמאנה המשכנו בדרכנו אל האי השכן אסטורוי, תחילה לעיירה אָיִיעֶ (Eiði) וממנה לכפר גֶ'קְף (Gjógv ) מרחק של 69 ק"מ.

 

האות המשונה ð

מקורה של השפה הפרואזית בנורדית העתיקה, והיא דומה לדנית כשם שהעברית דומה לארמית: אם לא לומדים, לא מבינים אותה. בכלל, הפרואזים לא רואים עצמם כדנים, ועוצמה של מפלגת העצמאות שלהם מתגברת בשנים האחרונות.

 

יש אות אחת בשפה הזו שהיא ייחודית רק לאיסלנדית ופרואזית: ð. באיסלנדית זה יותר פשוט: מבטאים אותה כמו "th"

 במילה this באנגלית. בפרואזית זה כבר יותר מסובך: מבטאים אותה במגוון הברות, תלוי בהקשר לאותיות אחרות, לרוב לא מבטאים אותה כלל. עם זאת, היא מופיעה כמעט בכל מילה רביעית בפרואזית, ונחשבת לקללת מבחני הדקדוק של תלמידי האיים.

 

כך, היה לא פשוט להבין איך מבטאים את שמה של העיירה אָיִיעֶ (Eiði), שמלבד על האות המטורללת הזו בשם, וסלעי הענק והמכשפה נמצאים מעבר לצוק שלה (בנקודה שאינה נגישה לרכב) אין הרבה מה לספר עליה.

 

המסעדה שבקצה העולם

משם המשכנו לכפר גֶ'קְף (Gjógv), שהוא הכפר הצפוני ביותר באיים. שוב מתפתלת דרך סהרורית במעלה הרים ומפלים אל תוך העננים וגולשת בצניחה חופשית אל תהומות העמקים, עד הכפר. יש בו בית מלון יפה ומסעדה למי שירצה לבלות לילה בקצה העולם.

 

בכפר רק 28 תושבים, ושוב רגע של ערגה ועצב: כנסיית עץ לבנה, קרובה לחוף ולצידה אנדרטה. פסל של אם ושני ילדיה

על ברכיה, משקיפים אל הים. מאחורי הפסל לוח זיכרון ועליו מוטבעים שמות הספינות והדייגים שיצאו אל הים ולא שבו, החל מסוף המאה ה-19. האם וילדיה קפואים במבטם אל הים, בציפיית נצח לשוב אהובם.

 

למחרת עזבנו את האיים, אך נותרה בי הכמיהה אליהם. הייתי רוצה לשוב, ולראותם בחורף וגם בקיץ המתוק. יש עוד 16 איים מקסימים, עם נוף דומה, אך תמיד מעוצבים בצורות חדשות ומפתיעות כתוצאה מקרב היסודות האכזרי הזה: חוצפת האדמה, שנולדה מתוך אש-הגעש, חורקת שיניה מול זעף גלי המים ואגרופי רוחות האוויר.

 

איך מגיעים?

ישנן שתי אפשרויות הגעה לאיי פארו - בטיסה או דרך הים. חברת התעופה של האיים, Atlantic Airways, מקיימת טיסות סדירות מקופנהגן, אאלבורג ובילונד בדנמרק, וכן טיסות סדירות למדי לרייקיאביק, בירת איסלנד. בתקופת הקיץ ישנן טיסות גם ללונדון ולאברדין שבסקוטלנד, ולעתים לאוסלו. לדעתי, זו הדרך המהירה והזולה יותר להגיע.

 

אולם, הבעיה היא שאין טיסות סדירות ישירות מהארץ לקופנהגן, והטיסות הלא ישירות יקרות, כך שממש זול - לא יהיה. ייתכן כי השילוב של טיסה ללונדון ומשם לאיי פארו תהיה אחת האופציות הזולות, אך כאמור, הטיסות מלונדון לאיים אינן סדירות, ויש להזמין מקומות כמה חודשים מראש.

 

בדרך הים - האוניה היחידה המקיימת קשר סדיר ורציף עם האיים היא ה"נוֹרֶנָה" (Smyril Line Norröna), אך גם במקרה זה צריך להגיע לצפון דנמרק או לצפון סקוטלנד. זו מעבורת גדולה ומודרנית המקיימת קשר שבועי, מהיר וענייני בין בירת האיים טוֹרְסָאוּן, לבין חמישה נמלים באזור הים הצפוני: ברגן בנורבגיה, הנסטהולם בדנמרק, סקרבסטר בצפון סקוטלנד, סֵיידִ'יסְפְיֶירדֶ'ר במזרח איסלנד, ולעיתים, בקיץ, לרוויק שבאיי שטלנד הסקוטיים.

 

השייט באוקיינוס הצפוני אינו דומה לים התיכון. מזג האוויר בנסיעה שלנו היה נוח באופן מפתיע: לא היו סערות בים והשמש זרחה בחלק מהזמן, אך בכל זאת היה קר להיות על הסיפון, כך שאין לתכנן בטן-גב על כיסא נוח. אבל חוץ מזה - יפה ומרגש להגיע לאיי פארו ולאיסלנד דרך הים.


יפה ומרגש להגיע לאיים דרך הים

 

יש לקחת בחשבון כי הנמלים שבהם עוגנת האוניה נידחים למדי. השייט עצמו יקר ואורכו שני לילות מדנמרק או לילה אחד מסקוטלנד. את המסע אפשר להעביר מחדר משותף של עשר מיטות במעמקי האונייה ועד לתאים נוחים ויוקרתיים ויקרים, עם או בלי רכב נלווה, ולהישאר שבוע או יותר באחד המקומות ולהמשיך עם האוניה ליעד הבא ועוד.

 

כאשר התקשרתי אל חברת הספנות באפריל, כדי לנסוע ביולי, האוניה כבר הייתה מלאה עד אפס מקום, מלבד הסוויטה. אז לקחתי אותה, כי היא הייתה הסיכוי היחיד להגיע לאיים, אך במהלך המסע פגשתי צעירים רבים ששכבו בשקי שינה על הסיפונים ועשו שם "שכונה", היו להם מיטות בבטן האנייה והם העדיפו לישון על הסיפון. אגב, לינה בשקי שינה היא בהחלט הדרך הזולה ביותר להגיע - כ-100 אירו לאדם. 

 

בסך הכל מדובר באונייה חביבה למדי: יש בה קולנוע, בריכה פנימית, חדר כושר ובארים. האווירה מגוונת, שילוב של תרמילאים צעירים, סקנדינבים מנומסים ובורגניים, משפחות נורדיות ובעיקר אווירה עניינית, בלי פוזה. יש בה משהו קצת קיבוצניקי ועממי, אבל אפשר גם לנסוע בה בסטייל. האוכל אינו כלול בכרטיס, ומחירי המסעדות באונייה יקרים למדי.

 

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה המסע החלומי לאיי פארו - חלק ב'
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יש אי שם
    חמודה וגם טעימה. הפאפין
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    צוקי הציפורים. האתר המרכזי באיים
    צילום: דוד שטיינברג
    הדרך הסהרורית והמתפתלת לג'קף
    צילום: דוד שטיינברג
    מבט קפוא אל הים
    צילום: דוד שטיינברג
    ynet ספיישל