בית התקליט

אוסף התקליטים של אלי פיכמן מורכב מאלפי פריטים המכסים תחומים מוזיקלים מרובים. מהביט של הסיקסטיז, דרך הפולק רוק והפסיכדליה של אותו עשור, מוזיקת הנשמה של מוטאון אך גם כל "פרטי ילדותו" המייצגים את התרבות הישראלית של אז: מגשר הירקון ועד אריק איינשטיין של חבורת לול, מהלהקות הצבאיות ועד להקות הקצב של רמלה ורחוב המסגר. וגם מהפרוג של ראשית שנות ה-70 ועד הפאנק של סוף העשור הזה ומ"הגל החדש" של שנות ה-80 ועד הבריט פופ של שנות ה-90. ההדפסות ברובן מקוריות ודווקא מתוצרת ישראלית, כי זו לפחות עד 1973 נחשבה איכותית במיוחד מבחינת הסאונד ואיכות העטיפה "המנויילנת" (למינציה).

"שנות ה-90 היו השנים שבהן אוסף התקליטים שלי הפך להיות אוסף בעל חשיבות ארצית ואולי גם עולמית", מספר פיכמן. "בעוד חברות התקליטים עברו כבר אל תחום הקומפקט דיסקים הדיגיטלים, אני, כרבים אחרים, נשארתי נאמן לעולם הוינילים. כאן כבר החל לשחק תפקיד האורגינליות.

"אולי יותר מכל פריט אספנות אחר, תקליט הויניל מייצג פן תרבותי והיסטורי, תקופה שבה הוצאת תקליט חדש היתה ארוע תרבותי וחברתי של ממש, מאמץ אמנותי שקשור גם בעטיפה. תקופה שבה היה צריך להשקיע בשביל לייצר תקליט, אך גם בשביל לשמוע אותו. איכות השמיעה, למרות שיש על כך ויכוח, טובה יותר לטעמי בשיטה הוינילית האנלוגית יותר מזו הדיגיטלית, ולבטח מזו המכווצת בmp3 של ימינו אלה".

עשרת הגדולים

1. הרולינג סטונס - Aftermath (הדפסה ישראלית, 1966): זהו פריט הסטונס הישראלי היקר והנדיר ביותר. הבעלים של חברת PAX, שהייתה בעלת הזכויות להפיץ את תקליטי הלהקה בארץ, חשב שהעטיפה הסגולה של התקליט כפי שיצאה בעולם היא משעממת למדי. הוא ביקש משותפו הצעיר, הילל אברמוב (היום מבעלי חנות התקליטים "החור בשחור"), למצוא לו תמונה לעטיפה חלופית. הלל, שהיה מנוי על המגזין הבריטי Fabulous, מצא בין תמונות הכרומו הצבעוניות תמונה בהופעה של הסטונז ומסר אותה לגדי כדי שיהפכה לעטיפת התקליט האמור. אבל העטיפה היפה והשונה לא הביאה לקידום המכירות של התקליט. הרולינג סטונס לא היו פופולרים מספיק בישראל של אותם הימים.

כל אספני הלהקה בעולם מחפשים כיום את התקליט בהדפסתו הישראלית ויהיו מוכנים להיפרד מ-800 דולר (מחיר EBAY) כדי להשיג עותק מקורי. האלבום הודפס בהדפסה מחודשת בישראל בשנות ה-70 עם העטיפה הסגולה הרגילה.

2. הצ'רצ'ילים – Churchill's (הדפסה ישראלית, 1969): התקליט היקר ביותר של מבצעים ישראלים בעולם הינו האלבום הראשון של להקת הצ'רצילים עם רוב האקסלי וסטן סלומון (הלא ישראלים) ומיקי גבריאלוב, חיים רומנו ועמי טרייבטש. האלבום שהפך לאגדה בקרב אספני רוק ופסיכאדליה בעולם כולל קטעים שהוקלטו לפסקולים של "השמלה" של ג'ד נאמן ול"מקרה אישה" של ז'אק קאטמור. האלבום ייחודי בראשוניותו ובגווניו המזרח תיכוניים, אך גם בכך שהוא נמכר רק במאות עותקים, ופחות מזה נותרו במצב סביר כלשהו לאספנים. בשנות ה-80 הוציאה "האוזן השלישית" הדפסה מחודשת. עותק מקורי במצב מצויין יעלה לכם כיום לא פחות מ-3,000 דולר.

3. חיים טופול - Ervinka (תקליט פרומו "10 1967): ב-1967, ממש לפני מלחמת ששת הימים, סיים השחקן חיים טופול את הצילומים לסרטו של אפרים קישון "ארבינקא". הסרט יצא לאקרנים שטופול כבר החל את הקריירה הבינלאומית שלו על בימות הווסט אנד בלונדון במחזמר "כנר על הגג". טופול ואנשי ההפקה ניסו לשווק את הסרט גם באנגליה. לשם כך הקליט טופול בבריטניה את שיר הנושא באנגלית (שבסרט ובתקליטון הישראלי יצא בעברית). מאחר ומדובר בפורמט ראשוני וייחודי אין לי הערכת שווי.

4. הכוכבים הכחולים - The Blue Stars of Israel (הדפסת ניסיון ACETATE "10): אם מישהו ירצה אי פעם להוציא את הקלטות "הכוכבים הכחולים" לאור בהדפסה מסחרית, יהיה עליו לפנות אל העותק הבודד והיחיד הזה שברשותי הכולל ארבע קטעים באנגלית של אחת מלהקות הקצב המוכשרות שהיו במקומותינו.

"הכוכבים" כללו תמיד את האחים אנג'ל אך בתקופות מסוימות ניגנו שם גרי אקשטיין, גבי שושן וריקי מנור. הלהקה הופיעה על הוצאות מסחריות רק בתקליט "פסטיבל הקצב הישראלי" (בגרסאות כסוי ללהיטים ידועים) ובשני שירים בעברית בתקליטון מ-1969 של "הד ארצי". התקליט הייחודי שברשותי כולל ארבע שירים מקוריים וקצביים באנגלית, ומכאן שאיני יכול להעריך את שוויו המסחרי.ׁ

5. זהר ארגוב - "ילדה חיכיתי שנים כל יום שעובר" ("7 ישראל 1975): "הזמיר" של המוזיקה המזרחית הישראלית החל את דרכו כזמר מועדונים רוקיסטי. התקליטון הנ"ל הינו התקליט הראשון של ארגוב והוא מבוצע בלווי נגני רוק מדופלמים כגרי אקשטיין, יוסי מנחם, איקי לוי ומאיר שרגאי. התקליטון נכשל מבחינה מסחרית ולכן רק מעט עותקים נותרו ממנו (ב-CD הוא מופיע רק בקופסה שהוצאה בהדפסה מוגבלת לפני מספר שנים).

ייחודו ההיסטורי הנוסף של העותק שברשותי קשור בכיתוב שעל עטיפתו: בקשה של לא אחרת מאשר אהובה עוזרי מאבנר רוזנבלום שישמיע את התקליטון בתחנת "קול השלום" (כשחותמת התחנה מצויה על עטיפת התקליט) מאחר והוא בן דודתה.

6. אריק איינשטיין – Waiting for a Better Day / חמוץ חמוץ ("7 תוצרת ישראל 1973): בשיא יצירתו המוזיקלית הקליט האייקון של המוזיקה הישראלית, אריק איינשטיין, את השיר "אני ואתה". באותו הזמן הוא הקליט מספר שירים באנגלית, אולי מתוך כוונה כי שירים אלה יזכו אותו גם בהצלחה בינלאומית (יש לזכור כי ידידו, שלום חנוך, ניסה אותו הזמן את מזלו באנגליה ואף הוציא שם תקליט באנגלית).

"אני ואתה" היה היחיד שעלה על גבי תקליטון, כשבצד השני הופיעה כל חבורת "לול" עם הפרודיה הנפלאה על הלהקות הצבאיות, "חמוץ חמוץ". התקליטון נכשל מסחרית ולכן הוא מהווה פריט אספני ששוויו כמה מאות שקלים.

7. שלמה ארצי - Pflanz Einen Schuld Ist Immer Nur L'amour (הדפסה גרמנית, 1975): אם תשאלו היום את שלמה ארצי על תקליטון זה הוא לבטח יכחיש את קיומו, אך בתקופה ההיא, כשארצי ניסה מזלו גם באדמות ניכר, הופיעו כמה תקליטונים שלו בשפה הגרמנית. אין ספק כי המעניין והנדיר שבהם הינו הביצוע המוזר והמעט אידישאי לזוכה פסטיבל הזמר של אותה שנה, "הבלדה על ברוך ג'אמילי". מאחר ובגרמניה התקליטון לא הצליח במיוחד, הישראלים המחפשים תקליט זה, יתקשו בכך עד מאוד. ערכו כ- 50 דולר.

8. פרינסס אוף יזראל (להקת הנסיכים) - Try To Understand When You Know (תוצרת גרמניה, 1967): מי שנחשבת היום ללהקת הקצב הראשונה בישראל (אם נתעלם מההבלחה הראשונית של צלי יונגרייז וההדים שהיגרו לארה"ב) שהחלה את דרכה עוד ב-1964, הצליחה ב-1967 להופיע בהמבורג במועדון "הסטאר קלאב" שבו הופיעו גם הביטלס. הם זכו לחמם את לא אחר מאשר ג'ימי הנדריקס האגדי. התקליטון הזה, עם דני שושן כסולן, זכה להגיע למקום העשירי במצעד הגרמני.

9. חיים טופול – כל ממזר מלך ("7 ACETATE ישראל, 1967): הסרט הישראלי בשם זה לא זכה לפסקול מסחרי. עותק בודד (ושבור לצערי) נותר בעיזבונו של אברהם "פשה" פשנל, והוא הוצא למכירה זמן קצר לאחר מותו. זוהי העדות הוינילית הכמעט יחידה לחיים טופול המנסה את כוחו להיות זמר רוק.

10. ביטלס - Yesterday and Today: האלבום יצא רק בארה"ב בשם "יסטרדיי אנד טודיי" ב-1966. חברת התקליטים "קאפיטול", שהייתה בעלת זכויות ההפצה של תקליטי הביטלס בארה"ב, הדפיסה את אלבומי הביטלס תוך שהיא מוציאה שירים שהיו באלבומים במקור ומצרפת אליהם סינגלים של להיטים שהלהקה הקליטה בערך באותה התקופה.

היו גם מקרים בהם היא איחדה שירים משני אלבומים שונים בצרוף תקליטוני להיטים. ב-1966, בדיוק בתקופה שבין האלבומים "ראבר סול" ל"ריבולבר", כשהיצירה הביטלסית החלה להתבגר ולהבשיל, החליטו ב"קאפיטול" להוציא אלבום שיאחד מספר שירים מ-"ראבר סול" ומהאלבום העתידי שהיה עדיין בעבודה – "ריבולבר", בצירוף להיטים כדוגמת "יסטרדיי".

הגרסה המצונזרת והפרובוקטיבית

הביטלס, שראו בכל תקליט שהקליטו בבחינת יחידה אחת, לא היו מרוצים כלל ממעלליה של החברה האמריקנית, אך לא יכלו לעשות דבר לאור כפיפותם לחוזה מוקדם וכובל שהטיב עם החברה. כשפנתה החברה ב-1966 לביטלס, להעביר לה צילום לאלבום האמריקאי החדש, עלה במוחם של ארבעת המופלאים רעיון מחוכם להצטלם כקצבים ובכך להביע את מורת רוחם על החברה שהורסת את יצירתם השלמה.

ביום הצילומים הם הזמינו מהאטליז הקרוב לאולפן ההקלטות המפורסם שלהם, "אבי רואד", נתחי בשר גדולים למדי. הם גם הצטיידו בבובות דמויות אדם שדאגו לפרקן לגורמים בעוד מועד. כשהם עוטים על עצמם חלוקי קצבים לבנים, הארבעה הופיעו עם כל הציוד האמור לסשן הצילומים. אז הם בחרו את הצילום הבוטה ביותר ושלחו אותו לארה"ב. באופן מפתיע, אף אחד במשרדי חברת "קאפיטול" לא שם לב לעניין, והחברה הדפיסה כמה מאות עותקים.

מיד עם הפצת התקליטים פרצה מהומה רבתי מצד האנשים שקיבלו לידם את האלבום בטענה שמדובר בעטיפה סרת טעם ופרובוקטיבית במיוחד. חברת "קאפיטול", שנבהלה מהתגובה הציבורית, הורתה למחזיקי האלבום להחזיר אליה את העותקים שבידם תוך הבטחה כי תפצה אותם על הנזק ועוגמת הנפש שנגרמה להם. במקביל, היא בקשה מהביטלס, להמציא לה צילום חלופי, מתון הרבה יותר. הביטלס, בחוסר התלהבות מופגן, הצטלמו עתה כשהם ישובים על ובתוך מזוודה עם מבעים עגומים למדי.

העטיפה החדשה והעגמומית

ואולם, כחודש לאחר הוצאתו המחודשת של האלבום לשוק, נפוצו השמועות כי מתחת לעטיפה החדשה, המשעממת משהו, מסתתרת העטיפה הישנה והפרובוקטיבית שזכתה לשם: "עטיפת הקצבים". אנשים החלו לנסות ולקלף את העטיפה החדשה כדי לגלות את העטיפה האסורה. ואולם, מרבית העטיפות שהיו כבר אותו הזמן בשוק, היו עטיפות שיוצרו לאחר כל הפרשה וללא עטיפת הקצבים, והמקלף היה לרוב מוצא עצמו עם חתיכת קרטון אפורה וחסרת כל ערך.

במקרה הטוב, אם אכן נתמזל מזלו של בעל התקליט, ומתחת אכן נמצאה עטיפת הקצבים, אזי פעולת הקילוף הייתה לרוב לא מוצלחת במיוחד, וכל שהיה בידי המקלף זה חלקי עטיפה קרועים. רק מעטים מהמקלפים עשו עבודה טובה ומקצועית והצליחו להציג קבל עם ועולם את העטיפה הנחשקת במצב סביר.

עם השנים, ספור עטיפת הקצבים זכה למיתולוגיזציה וגלוריפיקציה מוגברים, מה

שהפך את העטיפה לפריט אספני יקר מציאות במיוחד. כיום, שוק האספנים מתייחס לשלושה מצבים של הבוצ'ר קאבר:

"ט'רד סטייט" – עטיפה שקולפה בצורה טובה ושערכה נע בין 1,000 ל-1,500 דולר.

"סקנד סטייט" – עטיפה מודבקת שלא קולפה מעולם במצב טוב מאוד שמתחתיה עטיפת הקצבים. בגרסת המונו שווייה הינו כ-1,200 דולר, ובגרסת הסטריאו תצטרכו לשלשל לכיסו של המוכר לא פחות מ-2,000 דולר.

"פרסט סטייט" – עטיפה מקורית, מבין המעטות ששרדו ולא הוחזרו לחברה במקור. במצב טוב מאוד מדובר בסך של 7,000 דולר.

אם תפשפשו בעליית הגג שלכם ותמצאו בה עטיפת "יסטרדיי אנד טודיי", תוכלו לזהות אם בידכם עטיפת קצבים, אם תקרבו את הצד הימני של העטיפה הקדמית לאור מתאים, ושם, תוכלו להבחין במעומעם בצווארונו השחור של רינגו. אם תרצו לקלפה באופן מקצועי, תוכלו לשלוח את העטיפה לחברה שזו תחום התמחותה - קילוף עטיפות בוצ'ר.

אולי יתמזל מזלכם אף יותר ותזכו למצוא עטיפת קצבים ב"פרסט סטייט" עטופה ואטומה בניילון המקורי, אחת מ-24 עותקים שנשמרו עד לאחרונה בכספתו של מנכ"ל "קאפיטול" אלאן ליוינגסטון ז"ל. בית המכירות סות'ביז שבלונדון מכר לאחרונה "עטיפת ליוינגסטון" כזו בסכום של 40 אלף פאונד.