"עקיצת האקנתוס" / רותי רום

ספר קריאה טוב, כמו כל יצירת אומנות הרואים אותה או שומעים,מעורר בי תגובה ורגש ורותי רום הצליחה בכתיבתה הייחודית מאד להפעיל את מירב חושי.

לו היתה זאת העונה הנכונה הייתי מבקש להגיש לה צרור צבעוניים, כל כך שונים מעקיצות האקנתוס הסגפניים והעוקצניים שנעצה בכל דף שבסיפרה.

כמה מחבריי ערכו השוואה עם "צופן דה וינצ'י" ואיני יודע אם היתה לבראון השפעה על רותי רום (הנרי-"אנחנו בעקבות הגביע הקדוש") אך אין ספק בליבי שעקיצת האקנתוס הוא טוב יותר ושאיש לא יעז לקלקלו לסרט..אוי וייז מיר.

" יהודי נאנח הוא יהודי חי".

את הספר קיבלתי כבר לפני ימים, שוטטתי מעט בדרכי הכתוב והבנתי כי בכדי לקראו, לכבדו כהלכה,עלי להתנתק למענו וכך עשיתי במשך יומיים, הייתי חייב זאת גם לגופי המותש מימים חמים של חודש יולי. והזמן בקיץ חולף מהר, בריצה המטורפת דרך החיים, במעשים, בטוב שמתחולל והרע שמעולל, ולחשוב שרק אתמול הייתי תינוק מחייך כמו בתמונה הישנה שלי וכך

גם אביו של נתן בתמונה שרמברנדט צייר,רק שזאת שלי לא שווה אגורה. לאן אני רץ?! הרי גם עבורי הצוק כל כך קרוב וביני לבינו אין דבר.

"ידיד נפש אב הרחמן..."

משכו אותי קורותיה של ברכה-צפורה כמו חוטי דיג שקופים, התנגשויות נישמתה בסביבת חייה אינם יצירה מלאכותית, אלא מתמזגים לכדי יצירת אומנות של תאורי נוף וסביבה ורגשות, מעלים את השפה העברית לדרגה של הוקרה והערצה ועפעפי לא נתייגעו וגבי לא דאב ומחשבתי רווחה נחת, לא הרגשתי נימול בכפות ידי האוחזות בספר,מילאתי את קדירת סקרנותי

לגבי תקופה ומקום.

"השמיים חדלו מסילונותיהם וגבהו".

החזירה אותי רותי רום לאמסטרדם, כל כך הרבה פעמים ביקרתי בעיר המיוחדת הזאת הניצבת על המים, העיר הרועדת, רחובותיה, האמסטל והתעלות כמו זרועות תמנון,המוזיאונים, לא יכול לחדול לשבוע את הרייקסמוזיאום,את השווקים של יום ראשון ושל שאר ימות השבוע. בתיה בעלי הגלגלת הקבועה במצחיית הבנין והצ'יפס בגביע עם המיונז ואיך אפשר בלי הרינג בלחמניה או תפוחי אדמה מאודים בקערת קרמיקה לבנה שתפסה את כנפיה הכחולות של טחנת רוח.

בנייה מודרנית ובתים עתיקים, בית אנה פרנק, בית הכנסת האשכנזי וזה הפורטוגזי וכנסיית אאודה קרק ,הפרחים, האופניים, הבנות בחלונות הראווה והקופי שופס שבהם ניתן למצוא כל מיני כדורי הזייה מדחיקים את המוח. כישראלי, כיהודי אסור לי לחטוא כי "ה' בחר בנו היהודים ושם עלינו את חוקיו, רק עלינו הם חלים ואנחנו צריכים לשמש מופת לכל העמים".

אני קורא על השבתאיים, על היהודים הספרדיים והיהודים האשכנזיים ועדיין לא מבין איך גם עתה, אחרי כל כך הרבה שנים יש מבני עמי שלא יכולים ולא רוצים לשכוח ומלבים לא פעם את השנאה הטרופה, נטולת המנוח, קוראת תיגר על השפיות, מחזקת שנאת חינם.

ובתוך כל זאת כתב יד לא מושלם, חסר, סערה בעומקה של המאה ה-18, מונולוגים נפלאים, דיאלוגים תיאולוגיים, שירה, יושר בלתי מתפשר,מוסריות,ומנגד - חולשות אנוש, הפקרות גסה, משיחיים מלהיבי המון ויצרים נסתרים.

"דובר שקרים לא יכון לנגד עיני...לשקר אין רגליים".

עבר נוגע במציאות. ציירת סדקים שרוצה לכתוב את סיפורה של אשה, עדות בת שלוש מאות שנים, מגוללת בפנינו בעזרת ידידיה את סיפורה של ברכה-צפורה שנולדה טרם זמנה ולא פסקה מלעסוק בזמנים. כבר מקטנות היתה מיוחדת,מונעת בצורך להגן על הווייתה ולא פעם הוזהרה שלא להתעסק בנסתרות, אך ממשיכה לחטוא בקריאה אסורה ובכתיבה ומתפללת שהקב"ה ידון אותה לקולא ולא לחומרה. כי "האדם מצווה על היצירה אך גם על הבלימה,על האיפוק ועל הענווה..."

הנגיעה באלוהות קוראת כמעט בכל דף בספר ואת הנגיעה הזאת חלילה לטמא עם חוקי פילוסופים יהודים או יווניים או אחרים.

"האל הוא אחד ויחיד ובלתי מורכב ואין מלבדו, הוא לא נמצא מחוץ לעולמינו אלא בתוכנו". להבין שגן העדן נמצא בליבנו.

שתי הנשים, ציירת הסדקים הישראלית וברכה-צפורה מחפשות, בודקות, מתבוננות,יוצרות חסרות מנוחה,לשתיהן מצב נפשי זהה,אולי גנטי בכל זאת,רוצות לפצח את הסוד האלוהי, מגייסות את שפינוזה והרמב"ם ואריסטו ואבן גבירול ורבי יהודה הלוי ואת ספר יצירה ומורה נבוכים ומה לא, עד שקבע יעקב על אחותו שהיא מתירה למחשבות זרות לבלבל את מוחה.

"האם זה גורלנו, לגדל דור נוסף של בנות חסרות השכלה", כי הרי זה מתנגש בתפקיד במשפחה. מתעסקת בעינינים שאינם מתאימים לנשים, אך גם לא מתביישת להודות שזקוקה היא לתמיכתו של האח כדי שההתמודדות עם בעלה תהיה קלה יותר. ופורת-יוסף ממשיך להתעסק בעינינים המנוגדים לשכל הישר. מה הם גבולות היכולת בגבולות הזכות? מהו מצב טבעי?.

זה סיפור על עשבים שוטים שבתאיים מיובאים שצמחו בקהילת היהודים שבגטו האמסטרדמי, על ברכת בית הכנסת שהפכה למכון טיהור נפש חוטאים. תוהו ובוהו.

זה סיפורה על ישראלית ועל אשה שחייתה בזמן אחר, שתי נשים שאינן מפחדות לדפוק את הראש בקיר ומצליחות גם לפרוץ דרכו.

זה סיפור על ספר יצירה ועל תחילתו של ספר 'בראשית ' ובשניהם יצירתה של הרוח האנושית שהיא פרי הרוח האלוהית, הבריאה ומהותו של האדם ומהותה של האשה והיצרים ביניהם.

וכמו בספר, כבר נאסף חודש אב, אלול עכשיו וראש השנה ניצב כבר בפתח. זמנים של סליחות. "מראש חודש אלול ועד יום כיפור שהה משה על הר סיני והתענה לאחר שחטאו ישראל בעגל ונשברו לוחות הברית".

ועכשיו כשסיימתי להקליד אני תוהה מי זאת רותי רום שכתבה את הספר. כי זה סיפור שיש בו הרבה למי שמעוניין להמשיך ולחקור וללמוד. ואולי גם עלי לבקש את סליחתה כי אולי לא הבנתי את שסיפרה לי. רוח קלה נושבת כעת מכוון ים התיכון, מצננת מעט את חומו של חודש אב. שקט מאד בחוץ.  "שקט שפרט בזעף בעלוות העצים,ממורט ומגורה..." ולא רק בעלוות העצים...

גם בי.