מחכים למשיח
לתושביו האינדיאנים של כפר נידח בפרו יש כמה מנהגים מוזרים: הם שומרים את השבת, נמנעים מלאכול בשר חזיר ואף עולים לרגל לבית מקדשם, בחודשים ספטמבר, אפריל ויוני. גילי חסקין יצא לפרו בעקבות ממשיכיו הרוחניים של עם ישראל
בכפרם, "אל פואבלו דה לוס יזראליטס" (El Pueblo de los Israelitas), שפירוש שמו "כפר היהודים", רגילים תושבי הכפר לארח את המטיילים ההרפתקניים, המצויים בדרכם לחשוף את מסתורי האמזונס. תושבי הכפר הם מכניסי אורחים, בניגוד ל"אינדיאנים" רבים, שסיגלו לעצמם, מסיבות מובנות, שנאת זרים.
מטבע הדברים, מרבית המטיילים הנמשכים לכפר האקזוטי הם ישראלים, המוכנים לעבור את תלאות הדרך כדי להגיע למקום שהוא שילוב של טבע פראי, ילידים מכניסי אורחים וחוויה כמעט רוחנית.
מעת לעת אני מקבל דיווחים ממטיילים השבים מן המקום. מהאימיילים שלהם עולה ניחוח של זיעה שצברו בימי ההליכה והשייט, בוץ שדבק לבגדים וחוויה רבת עוצמה. כל אלו מחזירים אותי לביקור שלי במקום, שגם לאחר שנות דור, עדיין ממשיך לעורר געגועים ודמיון.
המסע הסתיים בנס
שמו של הכפר עבר מפה לאוזן בקרב המטיילים הישראלים, בשנות ה-80 ה"עליזות". שמענו עליו כבר בספר המטיילים הענק שנערך על ידי חולה צהבת אלמוני, ב"בית ברוך" אשר בלימה, ואחר כך, מפי ישראלים נרגשים, שהיו מוכנים להעיד כי במו עיניהם פגשו את עשרת השבטים האבודים.
בית כנסת בלב הג'ונגל (צילום: ברק אפיק)
גם אנחנו, כמוצ'ילרים רבים אחרים, הגענו במסענו לכפר זה. היה זה מסע רב תלאות, שראשיתו בקוסקו, בירת האינקה, המשכו בטיול רגלי ארוך מהרי האנדים המושלגים, בשביל שנסלל לפני שמונה מאות שנה בידי אדריכליו של האינקה, עד אספיריטו פמפה (Espirito Pamapa), שם שוכנת עיר האינקה האבודה וילקבמבה ווייחה (Vilcabama).
חורבותיה של וילקבמבה ווייחה אינן מרשימות כמו אלו של מאצ'ו פיצ'ו המפורסמת, וגם הנוף איננו מרהיב, אך מראה המבנים החרבים והעצים העולים מהם מרגש ומעלה הרהורים נוגים על תרבות שהייתה ואיננה עוד.
מוילקבמבה (ולא ממאצ'ו פיצ'ו) ניהל טיטוקוסיניופאנקי (Titicosiyupanqui), מלך האינקה המורד, את פעולות הגרילה שלו כנגד הספרדים שכבשו את ארצו ובזזו את אוצרותיה. הוא התעקש להמשיך וללחום נגד הפולשים ולא חדל גם כשקיבל מהספרדים רמז עבה למדי – את ראשה של אחותו שנכרת, נשטף במי הנהר והגיע לפי האגדה עד לידיו.
משם הלכנו רגלית אל הכפר הקטן קיטני (Quiteni) וממנו בקאנו, נהוגה בידי צעיר גרמני, על מימיו הסוערים של האורובמבה, דרך קניון פּוֹנְגוְ המופלא, שם עברנו ביעף למרגלות צוקי גרניט זקופים, שמפלי מים שצפו מהם אל הנהר שמתחת.
למרבה האכזבה, התברר לנו כי הגרמני המוביל טרם למד את הנהר. פעם אחת המנוע כבה והסירה נסחפה, עד שבאומץ לבו קפץ למים והצליח לעצור אותה מלהיסחף בזרם. בפעם השנייה פספס והסירה נטרפה אל מערבולת מסוכנת. כבר ראיתי את המוות מסתחרר לנגד עיני, עד שברגע אחרון של התעשתות, הצלחתי לזנק ולאחוז בענפיו של עץ. נורית אחזה בי בחוזקה והסירה נעצרה כשענפי העץ נחרטים בכפות ידי. היינו זקוקים לשעה נוספת כדי לעכל את העובדה שחוסר ניסיונו של הצעיר כמעט ועלה לנו בחיינו. הצלחנו להגיע בנס, חיוורים ומפוחדים אל "כפר הישראלים".
קניון פונגו. ניצלנו בנס (צילום: גילי חסקין)
בלב הג'ונגל: עשרת הדיברות
כאשר ירדנו במעגן המאולתר של הכפר, שמחים לחוש סוף סוף אדמה מוצקה תחת רגלינו, קידם את פנינו שלט, שעליו כתוב היה באותיות לועזיות "מיסיון דה ישראל", דבר שרק הגביר בקרבנו את תחושת הנס. כאילו כדי להעצים את הדרמה, בירכה אותנו לשלום דמות קטנה, בעלת פאות וזקן מדובלל, בניגוד לאינדיאנים שפניהם חלקות בדרך כלל.
הדמות הבלתי מוגדרת הייתה חבושה כובע קסקט, לרגליה מגפי גומי שחורים, ולמותניה חגורת עור עבה, המעוטרת בציור של לוחות הברית. מתברר ששמו פאול. "כנר על הגג" כינינו אותו אחר-כך.
לאחר חילופי ברכות קצרים ולחיצות ידיים, הוביל אותנו אחד מבחורי הכפר אל קרחת יער, הנמצאת בסמוך לו. למרבה תדהמתנו, מצאנו במרכז קרחת היער, טֶמְפְּלוֹ (שם נוצרי כללי לכנסיה, היינו מקדש שלמה), שבכוח דמיוננו הפך לאלטרנטיבה אמזונית לבית המקדש המקראי. הייתה זו מעין בקתת עץ גדולה, שבתוכה שורות-שורות של ספסלי עץ, הנחלקים בין עזרת הנשים לעזרת הגברים. מאחורי בימה קטנה היה תלוי גיליון גדול, שפירט, בספרדית, את עשרת הדיברות. ליד בית המקדש פרושה רחבה גדולה, מגודרת בעץ, ובמרכזה – מזבח מיוחד להעלאת קורבנות.
לאחר שיחה קצרה, התברר לנו, כי תושבי הכפר שומרים את השבת, נמנעים מלאכול בשר חזיר ביום זה ועולים לרגל לבית מקדשם שלוש פעמים בשנה – בספטמבר, באפריל וביוני. חיש קל עלה במוחנו הדמיון המפתיע לשלושת הרגלים ושלוש העליות לרגל, הנערכות במועדים דומים (סוכות, פסח ושבועות). במהרה אנו נישאים על כנפי הדמיון ורואים באנשי הכפר את צאצאי עשרת השבטים, ובנהר האוּרוּבָּמְבָּה את – הסמבטיון.
התמזל מזלנו להיות בבית המקדש בעת התפילה. כל הנוכחים, גברים עטורי זקן ופאות, נשים מכוסות ראש וילדים קטנים, שצימחו אף הם פאות ארוכות, שרו וקראו בתנ"ך ובברית החדשה. מראה סוריאליסטי לכל הדעות, כאילו לא היה די בשפע הגירויים הויזואליים שמסביב: ג'ונגל, קניון הררי, מפלי מים, צמחייה עבותה, תוכים צבעוניים, קופים, אינדיאנים. לכל אלו נוסף כעת גם בית מקדש. האזנו לתפילה, מנסים לזהות בילידים עטורי הצלב איזה שהוא זכר לאמונה יהודית, אך לא.
הגברים עטורי זקן ופאות, הנשים מכוסות ראש (צילום: ברק אפיק)
צאצאי עשרת השבטים?
למרות ספקנותנו, הם שבו והכריזו בגאון: "אנו ישראל הרוחנית". כאשר התגאינו בפניהם, כי גם אנו מישראל, מצפים לתחושת שייכות כלשהי, תיקנו אותו המקומיים ביובש והדגישו, כי "אתם לא מישראל, אלא מפלשתינה", משום ש"השכינה", לדבריהם, "עזבה את ישראל (מאחר שרבו בה החטאים והחוטאים) ומצאה את משכנה בנהר אורובמבה". הם ממתינים לנביאם יחזקאל-ישראל, שחי אז בלימה (ומת בינתיים), כדי שיביא אותם לגאולה בארץ המובטחת.
מאוחר יותר, הובילה ההתלהבות כמה תרמילאים ובעקבותיהם כמה עיתונאים זריזים, לתאר את יושבי הכפר כבני שבט דן האבודים, אולם האמת היא, שלמרות הדמיון במראה ובחלק מהמנהגים, אין כל קשר בין ילידי האמזונס הללו לבין היהדות.
אלה הם "אינדיאנים", שקיבלו על עצמם את הנצרות הפרוטסטנטית ובחרו להשתייך לאחת הכיתות הקיצוניות שלה, המתנגדות בעוצמה לנצרות הקתולית. כיתות אלו (דוגמת האוונגליסטים, הבפטיסטים, מֶנֶניטים, "עדי יהוה" ועוד) רואות בברית הישנה את "ספר הספרים" וממעיטות בערכה של הברית החדשה. כמה מהן כמעט ומתעלמות ממנה.
אמנם יש מבין חבריהן הנמנעים מאכילת בשר חזיר ומחילול שבת. במקומות אחדים הם אף מחקים כמה ממנהגי היהודים. אבל שארי בשר? קרובים? בהחלט לא.
ביניהם לבין היהדות פעורה תהום עמוקה - האמונה במשיחיותו של ישו. מתברר שלמרות התרשמותם השטחית משהו של כמה מהישראלים שקדמו לנו, אין "לוס יזראליטס" טוענים לקרבה כלשהי לעם ישראל. תהא מידת הקרבה ליהדות ולתנ"ך אשר תהא, אין האינדיאנים האלה רואים את עצמם כיהודים, כצאצאי עשרת השבטים או כשרידי האנוסים. הם רואים את עצמם כישראל הרוחנית. וזהו למעשה הרעיון המרכזי הגלום בנצרות.
ובכל זאת, מראה עשרת הדברות והשם "ישראל" בלבו של הג'ונגל האמזוני עושים את שלהם ואנו איננו נותנים לעובדות היבשות לקלקל לנו את ההתרגשות. לפנות ערב, כשעמדנו לעזוב את הכפר, ביקשו מאיתנו הנערות שבחבורה לשיר בבית המקדש שיר בעברית. השכינה שרתה גם עלינו, ושרנו באוזניהם את "עושה שלום במרומיו".
אם נכונה האמונה, שהמשיח יבוא לאחר חורבן העולם ולאחר בנייתו מחדש כבימי בראשית, הרי כל התפאורה כבר מוכנה כאן: ג'ונגל בתולי, תוכים צבעוניים, איגואנות, פלגי מים זכים ושלווה נהדרת. גן עדן אמיתי.
מושבה ישראלית
שנים רבות עברו מאז. מטיילים ישראלים עדיין מפליגים בריו אורובמבה כדי לפגוש את אלו שהכינוי "בני עשרת השבטים" דבק בהם. פעילותו של מרכזם הרוחני בלימה התנוונה. מעת שעבר מנהיגם יחזקאל-ישראל, לעולם שכולו טוב, קמו בסביבה כפרים נוספים, שאף הם מכנים את עצמם "ישראל הרוחנייים".
אכן, מטיילים שחזרו מכפר ה"ייזראליטס" מספרים שגם אם הכנסת האורחים עדיין לבבית, התלהבותם של המקומיים מ"הקשר הישראלי" פחתה מאז. הרושם הכללי כי הביקור במקום עדיין רב עוצמה, אם כי דומה והמקומיים אינם מתלהבים עוד מהמגיעים לבקרם מארץ הקודש. לפחות לא כמו שנשתמר בזיכרוננו אנו. אולי עייפו מהביקורים התכופים ואולי הם נשארו כשהיו, ורק אנחנו אלו שהשתנינו.
- מהודו ועד עולם - כל הכתבות של גילי חסקין
- לאתר של גילי חסקין - לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
