התברר לי שחיפשתי סופרמן, לא בן אדם
ולאחר תחקיר ממצה שערכתי ביני לבין עצמי, התבררה לי גם אמת פשוטה עד כאב: יש הרבה כיף ועוצמה ביוזמה, למרות הצורך להתמודד מידי פעם גם עם דחייה. אז איך זה שנשים כה רבות ויתרו על הכוח הזה לטובת המוסכמות?
שוחחנו כאילו לא הכרנו מעולם. כך הסכמנו בינינו מראש
נפגשנו בפאב. עדיין נדף ממנו ריח קלוש של פחד. חזותו אמנם לא מתפקעת מעודף גבריות, אבל יש בו משהו נעים ולא מאיים. הוא שנון וחכם. את חבילת השרירים שלי בגבר אני מעדיפה במוח, לא בידיים. בטוב ליבנו בגולדסטאר, בבושמילס ובסטולי, שוחחנו כאילו לא הכרנו מעולם. כך הסכמנו בינינו מראש.
יוני סיפר לי על הקושי להבין את המין הנשי ולהתקרב אליו. אני סיפרתי לו על הקושי להיפתח מהר. לא הבנתי אם חוסר הביטחון שלו נובע מנשים שרמסו את האגו שלו, או ממשהו אחר, פנימי ועמוק. לא שאלתי. יהיה זמן. לשמחתי, הוא לא מיהר להיעלב ולחתוך שוב כשבסוף הערב לא "התנפלתי" עליו בתאוותנות ושלקתי לו אוזן.
למחרת התפוגג ההאנגאובר, ואז נכנס בי שד הספק. מה חשבתי שעשיתי? תמיד האמנתי שהגבר שלי חייב להיות אדם עם ביטחון עצמי. חזק. לא מפחד מכלום. מוביל אותי בבטחה בתוך הג'ונגל הכי עבות בדרום אמריקה וגם בג'ונגל של החיים ומוציא אותי ממנו ללא כל פגע. היי! זה לא מזכיר קצת את האגדה ההיא? אביר, סוס, משהו? הפנטזיה שמקפלת אותי מצחוק בכל פעם שאני שומעת אותה?
החלטתי לחקור את המילה "חייב", כי היא עלולה להטעות. מהתחקיר עלה שחיפשתי את סופרמן. לא בן אדם. כן רציתי חבר טוב, מעניין, שיהיה לנו מכנים משותפים. אם אין תשוקה בהתחלה, היא עשויה להגיע אחר כך. אם אין לו ביטחון עצמי, אולי אוכל לעורר את זה בו, במקום להפך, והוא ילמד אותי לחבק? לכל אחד יש משהו שבו הוא חלש יותר. נעשה "החלפות".
השנתיים האחרונות לא היו להיט אצלי בתחום האהבה. כבר נכנסתי לתרדמה, לאפאתיה. לא השקעתי שום מאמץ. נהניתי מאתרי היכרויות לזמן מה, אבל לא ממש ידעתי מה אני רוצה. לא היה לי אכפת. כן אהבה, לא אהבה. ממילא טוב לי לבד.
זו לא היתה כמיהה לאהבה, אלא כמיהה לרשת הצלה
כשהחלטתי "לעשות חושבים", גיליתי שחיפשתי בגבר גאולה. רציתי שישכיח ממני את הצורך להתמודד עם עצמי ועם חיי, עם הקריירה התקועה. חיפשתי גלולת אושר בקיומו של גבר, פיתרון לכל בעיותיי, נס. זה סוג הביטחון שחיפשתי. זו לא היתה כמיהה לאהבה, אלא כמיהה לרשת הצלה. אבל זה כבר נחלת העבר.
עכשיו אני כבר מוכנה לאהבה נטו. רציתי לפגוש שוב את יוני. האמנתי שאני רואה מבעד לפחדים ולמסיכות שלו. צללתי פנימה וראיתי דברים שקסמו לי ומשכו אותי. חשבתי שמשהו יפה יכול להתפתח בינינו.
התקשרתי אליו והזמנתי אותו לדירתי. מדהים איך שתמיד חיכיתי לטלפון מגבר. האמנתי שהגבר צריך להוביל את הקשר, להיות היוזם. מבזק חדשות: גם אשה יכולה לחזר. להרים טלפון. לא לחכות ולתהות. זה בסדר וזה סקסי.
זה לאו דווקא מסר פמיניסטי, אלא אמת פשוטה עד כאב. יש נשים שגילו זאת כבר ונוהגות כך בלי למצמץ, אבל למיטב ידיעתי הן מועטות. לצערי, לי היתה הצתה מאוחרת. הייתי יכולה לחסוך לעצמי הרבה כאב מיותר.
יש הרבה כיף ועוצמה ביוזמה. איך ויתרנו עליה בגלל המוסכמה המחורבנת הזו? צריך להתמודד עם דחייה, נכון. כדאי לזכור שגברים נאלצים להתמודד עם דחיות כל יום. הם כבר פיתחו חסינות. חוץ ממעטים שכשלו בקרב ופרשו. בעבר הייתי יכולה להתמוטט אחרי דחייה אחת בגלל פגיעה ישירה באגו, אז יותר מאחת? הייתי מגיעה לחדר מיון עם התקפי חרדה בשרשרת.
ההנחה שיוזמה בחיזור וביטחון עצמי הן בהכרח נחלת הגברים היתה יציבה אצלי כצוק גיברלטר, לעיתים לא איפשרה להתקרב, יוצרת חיץ ביני לבין גברים. הנחה זו התמוטטה כמגדל קלפים. משתלם לבחון את הרשימות וההנחות שלנו, לא להאמין לכל דבר שאנו חושבים. אם צריך, להיות מוכנים לוותר עליהן ולזרוק לפח.
שני תרחישים אפשריים למה שקרה בהמשך:
תרחיש א'
כששכבנו, עשינו אהבה. אכן, דבר לא משתווה לזה. אהבה היא הפרטנר הכי מענג שאפשר לצרף לשלישיה.
תרחיש ב'
למרות שניסינו, היו אויבים רבים שגברו עלינו: רשימת המכולת, העייפות, ההרגלים, חוסר האמונה. ויתרנו.
והמציאות?
הנחה אחת בכל זאת ניצחה בסוף: אם זה מתחיל עקום, סימן שזה עקום. אם יש יותר מדי "אולי", סימן שזה "לא". אבל לפחות הנחת יסוד אחרת ומטעה שהנחתה אותי בחיי עד לא מכבר נעלמה מהם. מעכשיו, אם צריך, אני לוקחת את המושכות לידיים.
(באמת שהייתי שמחה לספר שתרחיש א' לקח).
לפנייה לכתב/ת 
