הלב שלי רצה דווקא את זאת שהכי לא מתאימה לי
מדוע, לעזאזל, דווקא הלב והמוח, האיברים החשובים ביותר בגופנו, מצליחים להסתכסך ביניהם ולא להחליט, עד כדי שיבוש החיים? הגורל החליט לזמן אותנו למקום עבודה אחד. אינטנסיבי וצמוד עד כדי הבל פה, ריח השמפו בשיערה ונגיעות "מקריות"
מכירים לנו בחורה, או שאנחנו מכירים אותה בעצמנו. דרך חברים, אינטרנט, או סתם עקב תאונת פגוש קלה (כן, ד', גם אם יש ירוק ברמזור לא מתחילים לנסוע לפני שהרכב שלפנייך התחיל...). הבחורה באמת מוצאת חן בעינינו, חלקנו יגידו "איכותית" (כותב שורות אלו מתנגד נחרצות לתיאור בחורה כפי שמתארים מזוודה), חלקנו יגידו חכמה, יפה, מצחיקה, ספונטנית, רגישה, מתוקה וכהנה וכהנה כינויים. למעשה, הנגע שפשה בכל מערך ההיכרויות הוא התאמת בן או בת הזוג למפרט מוכן מראש.
ואז, אחרי דייט, שניים או שלושה, אנחנו מגלים שמשהו חסר. בהתחלה קשה לנו להבין מה. כיצורים חושבים ונבונים, כמי שהורגלו לנתח סיטואציות בעזרת הלוגיקה, אנחנו פונים למוח שלנו. אנחנו מנסים להבין מדוע בחורה שעונה על כל מה שרצינו, בדיוק לפי המפרט עליו פינטזנו, פשוט "לא עושה לנו את זה". החלשים או הנאיביים מבינינו מושכים עוד דייט או שניים. החזקים והמנוסים יותר מקטינים את נזקיהם ונעלמים אחרי הדייט השני. האביריים שבינינו אפילו נשארים רק כדי להסביר. או לפחות לנסות להסביר, ולצאת, במקרה הטוב, ילדותיים ו/או לא בשלים ו/או מטומטמים.
שוב נתבאס, הנה הכרנו את ה"אחת", אבל "זה לא זה"
ואז, כמו במעגל שוטה, אנחנו שבים לחפש, רק כדי למצוא מישהי אחרת, רק כדי ששוב תענה על כל המפרט, רק כדי ששוב נתבאס, שהנה הכרנו את ה"אחת", אבל "זה לא זה".
יש כאלו שליבם לא נפתח. יש כאלו שליבם נפגע והם פשוט מפחדים מזוגיות. יש כאלו שליבם קר ואין בו מקום לאהבה, ויש כאלו שליבם פשוט מסרב לשתף פעולה עם המוח.
ליבי שייך לאחרת. נפגשנו במקרה לפני שנים, אירוע של מכרים משותפים. אני אחרי קשר ארוך, לה היה חבר, ובכלל – היא צעירה ממני ביותר משנה-שנתיים. מבטינו הצטלבו. המוח דמם לחלוטין, אבל הלב קפץ.
חמש שנים אחרי החליט הגורל לזמן אותנו למקום עבודה אחד. קרוב. אינטנסיבי וצמוד. צמוד עד כדי הבל פה, ריח השמפו בשיערה ונגיעות "מקריות". היא בשלהי קשר עם מישהו, ואני בשלבי התאוששות מקשר בן שנתיים. הקליק היה מיידי, אבל מעבר לזה לא היה כלום. בעצם, לא ממש כלום: שיחות בערב, מסעדה פה ושם, בילוי משותף. בתווך - היא נפרדה מהחבר. עוד מסעדה, בר, מועדון, בר, יום שישי, אלכוהול, הרבה אלכוהול, מונית, הבית שלי, ושבת בבוקר.
סיטואציה מביכה. הבחורה הכי לא מתאימה לי בעולם, היא זו שהלב שלי רוצה. דווקא היא, בעלת הסיכוי הגדול ביותר לקחת ולנתץ אותו לרסיסים קטנטנים - דווקא היא. לטענתה, ידעה מהרגע הראשון שנהיה יחד מתישהו. ואני לתומי חשבתי שנבואה ניתנה רק לשוטים...
במהלך השנה וחצי הבאות, אני רציתי שנהיה יחד, והיא לא. רציתי שוב, והיא חזרה לאקס. היא רצתה – ואני לא. בינתיים, הזמן והקירבה עשו את שלהם. התבשלנו טוב טוב. כל אחד מאיתנו כבר ידע ולמד את החסרונות והיתרונות של הצד השני. אהב ושנא. יצאתי עם אחת (המוח היה בעד), ואז הלב משך אליה. רציתי אותה המון. שמתם לב לניסוח של המשפט הקודם? לקוי משהו, אני יודע, אבל אם "יחסי עובד-מעביד, היזהר!" שזעק מוחי לא מנעו מהלב לרצות, איך תצפו שאתנסח בצורה נורמלית?
ככה קרה, לצערי, עם עוד כמה שהיו בדרך. המוח רצה, הלב סירב. המוח ניסה - הלב ניצח. לפני כמה חודשים, הכרתי את ה"אחת". המוח רצה, הלב גם, ונראה שסוף כל סוף השתחרר מאותו כישוף.
חודש מאוחר יותר, כמו שיכור שחזר לטיפה המרה, נפלתי. היא באה אלי, בוכה, רצתה שנהיה יחד. כן, אני יודע מה תגידו. בחיי, כל התורה הזאת של "עכשיו שיש לך מישהי והיא מקנאה היא עושה מניפולציות וזה לא שהיא באמת רוצה והיא לא בשבילך והיא אף פעם לא תהיה ושזה התרגיל הכי שחוק בספר וגם אתה עשית אותו וכו'.". את כל זה שמעתי מחבריי וחברותיי וללא הרף, וגם ממוחי שלי. לא עזר. מבחינה הגיונית הכל היה לי ברור. אבל למה התנהגתי בדיוק ההפך? מי לא ציית? הלב. אותו לא עניין כל הרעש שמסביב. לא עניינו אותו כל האחרות. כל פניני החוכמה, ללא שמץ של ציניות, מכל מי שרצה בטובתי. דווקא לידה - הוא היה מחסיר פעימה. ניסיתי לנשום נכון, לחשוב, לשכנע אותו - כלום. כשהיא ליד, הוא בשלו. ואני תוהה לעצמי, איך כשאני רוצה הוא מצליח לאטום את עצמו ואיך "פעם ב..." הוא מרשה לעצמו להוריד את כל החומות ולתת, דווקא לה, מעבר חופשי.
הפעם, כשהיא רצתה, החליט המוח להחזיר מלחמה. כשהיא ביקשה שננסה, תוך כדי בכי, הלב מיד ענה "כן", אממה? המוח ניסח את זה קצת אחרת. איך אפשר לנסח "כן" אחרת? פשוט אומרים "לא". אז אמרתי "לא".
יום אחרי זה, הלב קלט שהמוח עבד עליו. בתרגיל מבריק הוא שכנע את הפה להגיד "כן", אבל אז האגו שלה נכנס לעניין והיא כבר לא רצתה. נפגעה, או נעלבה.
סוף העניין? ממש לא. הלב החליט לנקום ובכלל לא הגיב ל"אחת" שיצאתי איתה אז. בבושת פנים, ללא כל יכולת להסביר, נפרדתי מההיא.
מאז חלפה לה חצי שנה. אני יוצא פה ושם, יותר בשביל להשקיט את המוח. את עצמי. מדמה כל דייט לכדור אקמול שפותר את הסימפטום, אל לא את הבעיה. הלב מסרב לשתף פעולה. יש לי ולה כל יום לפחות שמונה שעות עבודה משותפות, בילויים משותפים, רגעים של מגע חטוף פה ושם, אבל לא זוגיות אמיתית. לא מה שאני מחפש. לא המוח ולא הלב. אבל על זה האחרון אין לי שליטה.
מאחר שאני, כמו רבים מהגברים, לא מחבב שיחות מסוג "יחסינו לאן", לקח לי קצת זמן ושכנוע כדי לעמת אותה עם העובדות. החלטתי שהשיחה תהיה שקולה לבוררות בין הלב למוח, כשכל צד מתחייב לקבל את ההחלטה ולכבדה.
ואז זה יצא: דיברתי מתוך הלב, דיברתי גם בהגיון, הסברתי ששנינו לא מצליחים לפתח כל קשר עם אחרים, שנינו כנראה רוצים ואולי לא באמת רוצים. שכדאי להסתכן ולנסות, בעיקר כדי לקבל תשובות. דיברתי עוד המון, סיבות בעד ונגד, מהמוח ומהלב. כל אחד וטיעוניו שלו. הסברתי שאין הגיון ב"לא להיות יחד", כי יש משיכה. הסברתי, שאין הגיון ב"לא להיות יחד" כשבפועל אנחנו כל הזמן יחד, גם מחוץ לשעות העבודה, וברמת אינטימיות, רגשית לפחות, שהרבה זוגות יכולים רק לייחל לה. הסברתי עוד הרבה. זה היה ארוך.
כן או לא - אי ודאות היא הנוראה מכל
אילו היתה רוצה לנסות, היה לי קל הרבה יותר. כן או לא – אי ודאות היא הנוראה מכל. מבחינתה זה הרבה יותר פשוט: נוח לה המצב היום, והיא באמת (באמת?) לא מעוניינת ביותר מזה.
אז גם הלב וגם המוח קיבלו את ההחלטה כמו גברים, וזה חודש שפניי נשואות קדימה. מה אגיד לכם, זה לא קל. הפיתוי למעוד גדול. הלב מצידו, הפסיק להחסיר פעימה. אולי מידי פעם. יצאתי עם מישהי, ודווקא המוח הוא זה אשר גרם לי לקום וללכת. נראה שלאט לאט אני מצליח לצעוד קדימה ורואה את האור בקצה המנהרה, כשהחצי הפולני שלי מקווה שאלו לא אורות הרכבת שבאה ממול.
כבר כתבתי שזה לא קל? הלב גרם לי אבדות די כואבות בשנתיים האחרונות. אבל האמת היא שפגעתי בעצמי הכי הרבה. ויותר גרוע - לא הצלחתי לצאת מזה, עד לאחרונה.
אז נכון להיום, הלב נרגע לגביה. זה טבעו וטיבו של הלב, אנחנו לא מבינים אותו בכלל. אולי זה היה קורה בלי קשר לאותה שיחה, ואולי אילולא המוח, זה היה קורה רק עוד הרבה זמן.
אז הסיבוב הזה הסתיים. הקרב בין הלב למוח עלול להתלקח שוב, אפילו מחר. ואני מקווה שהיא תבוא כבר. האחת ששניהם יסכימו סוף סוף לגביה, שתדע איך לחדור לי ללב ושאוכל לנצל את היכולות שלו לאהוב ולהרגיש עבור שנינו. כמו שהייתי פעם, כמו שהוא באמת יודע.
חומד, במשך זמן רב שיחקת. שיחקת בי. בלב שלי. ידעתי את זה אז, ואני יודע את זה היום. זה היה הפן היחיד בחיי בו הלב שלט בעניינים ועצמתי את עיניי. בעצם, הן היו פקוחות לרווחה, אבל לא יכולתי לעשות כלום. או שיכולתי ולא רציתי. למה לא רציתי? כנראה שרק עכשיו הבנתי. כי לב שמחסיר פעימה עדיף מלב שלא מחסיר בכלל, ורציתי להחסיר, רציתי להרגיש, ואיפשהו בתוכי, אני מודה לך על שלמדתי, שעדיין אפשר להרגיש. זה לא עניין של גיל או ניסיון חיים, פשוט, כנראה שלכמה נשים בעולם יש את הקוד הסודי ללב שלי, ולצערי, את ניצלת אותו לרעה. לא תמיד בכוונה. והוא נסגר, בפנייך לפחות. אני לוקח חלק מהאשמה עליי. גם אני טעיתי בכמה נקודות במהלך הדרך. גם את נפגעת, גם לך היה קשה, ואולי הסיפור הזה מנקודת המבט שלך היה נראה אחרת לגמרי. אבל זה הסיפור שלי...
* השם בדוי, ההתלבטות - אמיתית
