זרע הפורענות הישראלי

כל כמה שראויה התופעה שנתגלתה (והיא אינה חדשה כלל) לגנאי ולטיפול משפטי שעונש בצדו, התגובות המתלהמות הן שצריכות לעורר את עיקר הדאגה, או לפחות לעורר תמיהה גדולה. על כולי עלמא מוסכם, כי שימוש בסמלים נאצים או הפעלת אלימות היא דבר פסול שיש להיאבק בו באמצעים החוקיים העומדים לרשותנו. קבוצת הבריונים שהתגלתה תקבל את עונשה על פי החוק, כך שניסיונות חיקוי יימנעו במידת האפשר. אבל האם כאן, בקבוצה המופרעת הזאת, טמון זרע הפורענות? האם הטיפול הנלהב בקבוצה זו אינו בגדר אליבי, לפוליטיקאים ולציבור בכללו, כדי להימנע מלראות את הקורה שבין עינינו?

החברה הישראלית רווית גזענות ורווית אלימות בלי קשר לקבוצה הזאת. בישראל אין לקבוצות ניאו נאציות מן הסוג שהתגלה עכשיו סיכוי להפוך ל"טרנד", לא רק בגלל שבישראל ובקרב יהודים יש רתיעה מיוחדת מן האסוציאציה הנאצית, אלא גם בגלל שלגזענות הישראלית יש כתובת רחבה ופופולארית אחרת – האוכלוסייה הערבית, בין אם בשטחים הכבושים ובין אם בישראל עצמה. כדי להלחם בגזענות הזאת צריכים אותם פוליטיקאים שמרימים קול בעניין קבוצת הבריונים המדוברת לשנות את עמדותיהם שלהם ולפשפש במעשיהם.

מרימי הקול הללו אינם שמים לב, למשל, שהם משתמשים בשיטת חשיבה שמעוררת אסוציאציות היסטוריות לא פחות מרגיזות. לדרוש, כפי שעשה חבר כנסת אחד, לבדוק בציציות סביהם של העולים לארץ ולפסול מי שרק סב אחד מסביו היה יהודי – האם לא היינו אנו פעם קורבנות של מיון ל"יהודי למחצה", "יהודי לרביע" וכו'? יתר על כן: האם מקובלת עלינו ההנחה, שרק מי שמוצאו יהודי במאת האחוזים אינו יכול להיות נגוע בסטייה נאציסטית וגזענית? האם המודד לשלילת האזרחות על רקע ניאו נאצי – לדרישתו של חבר כנסת אחר – יהיה רק השימוש בסמלים כדרך שעשתה קבוצת הבריונים האמורה, או אולי גם על יסוד תכנים נוספים? ואז – מי יקבע איזהו תוכן שמצדיק שלילת אזרחות ואיזה לא?

ומשהרמנו קול צדקני כדי להגן על עובדים זרים מפני אלימות הכנופיה הנ"ל – לא נחשוב על האלימות שאנחנו מגלים כלפי אותם עובדים זרים כל העת ובנוסף לכך בגיבוי רשמי? האם הדרך שבה מטפלות רשויות ההגירה בעובדים הזרים אינה בחזקת אלימות הראויה לביקורת? האם לא מתגלית בפעילות הכרוכה ברדיפה וגירוש של אלה אלימות כנגד זרים? האם היחס שבו נתקלים שחקני כדורגל זרים, כהי עור, אינו ביטוי בוטה של גזענות וראוי לגינוי?

וביסודו של דבר: הלא "הנחת העבודה" של החברה הישראלית המדברת על "מדינה יהודית" היא העדפתם של יהודים, עד כדי פגיעה בזכויותיהם של לא יהודים. הדרך שבה פוגעים מתנחלים בתושבי השטחים חשפת לעינינו גזענות אלימה ומסוכנת לא פחות מזו של חבורת הבריונים שעוררה את תשומת הלב הציבורית והפוליטית ביממה האחרונה. הדרך שבה אנו מתעללים באוכלוסיית השטחים הכבושים, גם בלי קשר לחשש מפני טרור, צריכה לקומם לא פחות מעלילות חבורת הבריונים הניאו נאצים.

רבים בישראל מזהים נאציזם וניאו-נאציזם אך ורק עם אנטישמיות. במקרה שלפנינו לא מדובר בקבוצה שהמוטיבציה שלה אנטישמית (להכות חרדים או נכים חד הוא בעיניהם) אלא גזענות. וחלילה שניפול קורבן לטענת "הגנה" המסתמנת כרגע: "החבורה אינה אנטישמית". מדובר בגזענות אלימה, ויהודים יכולים בהחלט להיות גזענים אלימים.

קבוצות ניאו נאציות באירופה ובארה"ב הרודפות "אחרים" – הומוסקסואלים, מיעוטים, יהודים ונכים – מחברות מסורת גזענית עם תחושת נחיתות חברתית כדי ליצור מוצא וצידוק לתוקפנות שלהם. כך גם בקבוצת הבריונים הישראלית. יש אפוא לחקור גם שאלה נוספת: מה הביא קבוצה של עולים ממזרח אירופה, לנקוט בסוג זה של אלימות עם גיבוי של אידיאולוגיה כזאת? האם אין ההתייחסות של החברה הישראלית למוצא אתני יהודי, דהיינו האתנוצנטריות והגזענות היהודית, סיבה עקיפה או ישירה לתופעה המבהילה שאנו דשים בה?

מכל זווית שלא נבחן – הסיפור האמיתי הוא סיפור של אזלת היד של החברה הישראלית במאבק נגד הגזענות ובעד סובלנות, ליברליות ודמוקרטיה. אם הזדעקנו – עלינו לחזור אל היסודות: מערכות החינוך והסוציאליזציה מחד וההתנהלות של הרשות המחוקקת והמבצעת מאידך, מתוך ראיה מערכתית רחבה.

פרופסור משה צימרמן הוא ראש המרכז להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית בירושלים