כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

צרור הבטחות הוריות לשנה החדשה

שנחנך קצת יותר, שנקבל אותם כמו שהם, שנוותר על הפרפקציוניזם ונמגר את המשפט: "לא בא לי". כמה הבטחות ששירלי יובל-יאיר מבטיחה לעצמה לשנה חדשה של הורות. מה ההבטחות שלכם?

שירלי יובל-יאירפורסם: 10.09.07 , 15:47

זה כנראה לא מקרי שראש השנה מגיע מיד אחרי החופש הגדול. אני בטוחה שאלוהים תכנן את זה היטב. הקיץ גדוש הילדים והעמוס לעייפה בשעות של הורות מביא איתו לצד זיכרונות מתוקים של ים-בריכה-טיולים-גלידה, גם לא מעט רגעים שבהם עייפנו לגמרי מהתפקיד, צווחנו על ילדינו בחוסר שליטה, הרגשנו שכל גדר של גבול ששקדנו על בנייתה, נפרצה בקלילות, בקיצור – חווינו תחושת כישלון הורי חמצמץ.

בשיחות הנפש שיש לי עם חברותיי בימים האחרונים של אוגוסט, אנחנו תמיד משתדלות להזכיר כל אחת לזולתה שסוף אוגוסט זה לא בדיוק הזמן לגבש דימוי-עצמי הורי... צריך לחכות לספטמבר.

ואז הוא מגיע, מחזיר את השיגרה המבורכת, ולנו את מנת הזמן הקטנה לעצמנו, ויחד איתו מגיע גל חגי תשרי שכל עניינם, חשבון נפש והתחלות חדשות. רגע לפני שמגיע הסתו, מסדרים את הארון ומחליפים קיץ בחורף, אני אוהבת בימים האלה להבטיח לעצמי הבטחות, לעשות קצת סדר פנימי ולקרוא בשם לכמה דברים שהייתי רוצה לשנות.

הנה כמה החלטות הוריות שגיבשנו לעצמנו. חלקן כתוצאה ישירה מהקיץ ("עין ערך: תחושות הכישלון ההורי האוגוסטיות"). אני מתייחסת להחלטות האלה בסלחנות, וברור לי שחלקן יופיעו שוב בדיוק מוחלט גם בשנה הבאה...

שהשנה נתחיל קצת יותר לחנך

לא רק לאהוב, להשקיע, לפנק. כן כן, עם כל אהבתי העזה לילדי והתחושה שלי שהורות היא מלאכה אינסופית של נתינה, השקעה והרעפת אהבה. אני מגלה עם השנים שיש גם "טוב מדי", שיש "יותר מדי", שהורים יכולים, מתוך כוונות טובות להפליא, לגדל ילדים מפונקים, דרשניים עד בלי די, שמסתובבים בעולם בתחושה שהם אתרוג שמור בצמר גפן.

לחנך, זה אומר גם לתסכל לפעמים, זה אומר לדרוש מילדינו, זה אומר לא לוותר להם כשהם צריכים לשלם את המחיר על משהו שעשו.

שנזיז מהם את אור הזרקורים

שלא ניתן להם כל הזמן, 24 שעות ביממה, את התחושה שהם מרכז העולם ושלא רק אנחנו, אלא גם כדור הארץ עצמו, מסתובב סביבם.

ילדינו הם משוש חיינו והם יקרים לנו מכל, אבל חשוב שנזכור להזיז מהם את אור הזרקורים מדי פעם. כי אור זרקורים ממושך מסנוור את האדם ומפריע לו לראות שיש עולם סביבו. וכן, מותר לנו להפנות את האור גם קצת לעצמנו. לזוגיות שלנו. מותר גם לאמא ואבא לנסוע פעם לחופשה בלעדיהם (רק... מתי?)

שנזכור שהכל זמני

גם הרגעים הקשים וגם המתוקים - הכל חולף כל כך מהר. הילדה שלא נתנה לנו לעצום עין בשנת חייה הראשונה, ישנה היום בגיל 4 כמו גריזלי מתוק. הילד שנצמד אלינו בפארק אחה"צ ובמקום לשחק עם חבריו מהגן, דורש שנטפס איתו על כל מתקן, יהיה בעוד כמה דקות הנער המתבגר שיסרב לנסוע איתנו לנופש המשפחתי בקיץ וגם כשיצטרף בסוף ינהם וירטון לאורך החופשה כולה.

אז שנזכור שהכל זמני, ונמצה כל רגע.

שנראה את הילדים שלנו כמו שהם

ולא כמו שהיינו רוצים שהם יהיו. שנוריד מהגב שלהם את הקיטבג של הציפיות המוגזמות והתוכניות שאנחנו מייעדים להם. במיוחד מהגב של הבכור, כי השני כבר יבעט בזה ממילא.

שנזכה לראות אותם אוכלים חמש מנות ירק

ושלוש מנות פרי ביום כהמלצת התזונאים ושנקבל את כשלוננו לעשות זאת בסלחנות (מקסימום בננה או תפוח, פעם בכמה ימים ורק אם הם באמת גוועים ברעב ונתקעו במדבר בלי כלום).

שנצליח לוותר על הפרפקציוניזם

מתקשר לסעיף הקודם – שנצליח לוותר על הפרפקציוניזם הפנימי הזה שעושה מכל דבר עניין קריטי. בכלל פרפקציוניזם והורות הם שידוך בעייתי. כמה שלא נשתדל יהיו לנו המון טעויות, אז למה שלא נרפה קצת מעצמנו ומהם כבר מעכשיו?

שהשנה נצליח למגר את ה"בא לי" ו"לא בא לי"

ה"בא לי" הזה שפלש אלינו הביתה מהגן כמו שיירת נמלים עקשנית, והוא מוטח בפנינו כאילו היה התחביר התקני של כל בקשה.

שנפסיק לפזול לצדדים

ולהתקנא במשפחות אחרות - כאלה שאצלם שעות אחה"צ עוברות על ארבעת ילדי הבית בשקט ובנחת, תוך שהם מעסיקים את עצמם ולא מתזזים את הוריהם אפילו לא במשימות של מלצרות.

או באלה שנוסעים לטיולים משפחתיים וילדיהם מדלגים כאיילות שלוחות ולא דורשים "ידיים" ומתבכיינים לאורך המסלול. או באלה שאצלם התינוקות ישנים לילה רצוף מגיל חודש ועוד כהנא וכהנא משפחות מושלמות. כאלה שמיצגות עבורינו את כל מה שאנחנו לא.

שנקבל את זה שיש "שמיכת זמן אחת"

שצריכה לכסות הכול: ילדים, קריירה, זוגיות, מנהלות הבית, חיי חברה, ותמיד משהו או מישהו יישארו עם כפות הרגליים בחוץ. השקענו בחודשיים האחרונים בפרויקט גדול בעבודה - ילדינו עברו מביבי-סיטר אחת לשניה. השקענו בילדים את הויקנד כולו בשלל פעילויות שהותירו אותנו רצוצים - הזוגיות תחכה לויקנד הבא, או לזה שאחריה, או לזה שאחריה...

שנקבל את אקסיומת החיים הלא נעימה הזאת ונפסיק כבר לחוש אשמה אינסופית לכל הצדדים כל הזמן. ועל זה נאמר, אמן!