זו באמת רק מוזיקה

והנה שוב, כמדי שבוע בישראל, המדינה מתעוררת לתוך הפרשה הלאומית התורנית, והפעם  - "ניאו-נאצים בישראל". מצמרר? אכן. מזעזע? בהחלט. מפתיע? לגמרי לא. כור ההיתוך הבלתי אפשרי לצד סימני שאלה שורשיים-לאומניים המצמיחים תסכול וניכור בקרב רבים מהנוער העולה מחבר המדינות, משמש חממה אידיאלית בדרך לפעילות אנטי ממסדית, אנטי ישראלית ולבסוף אנטי יהודית.

בפשיזם כמו בפשיזם, הכוח הוא במספרים. כך, ככל שמתרחבת

התופעה ושואבת לתוכה עוד ועוד בני נוער המזדהים עם קומונת השנאה, מתגלגל לו כדור השלג למימדים מסוכנים והרסניים, עד שהוא נתן לכולנו אגרוף השכמה לתוך הפרצוף.

למרות שאת הניתוח הסוציאו-פסיכולוגי המלא והמלומד והניסיונות לביעור התופעה אשאיר לגדולים ממני, כן צריך לגעת בנושא משנה שצץ לו מדי כמה שנים בהקשרים דומים: הקשר שבין להקות רוק כבד למורסות חברתיות מכוערות. הפעם אלו חברי להקת ראמשטיין הגרמנית שמככבת, ואף התכבדה להעשיר את פסקול הכתבה בנושא הנוער הניאו-נאצי ששודרה בחדשות ערוץ 10 וגם את סרט התעמולה הנאצי שנמצא אצל החשודים בפרשה.

מי שקצת מכיר את הרפרטואר העשיר של הלהקה, ואת שורשיה והשפעותיה בשלבי הקמתה, יודע ששרבוב המוזיקה של הלהקה לתוך פרשת השבוע, יש בכדי ליצור קונוטציה מוטעית באשר לדרכה של הלהקה, ושוב לעורר את הקלישאה הוותיקה אודות פרדיגמת הקשר שבין הרוק הכבד לבין התנהגות אנטי חברתית. איני טוען כאן כי קשר קלוש לעיתים אינו קיים, אבל באותה מידה הוא קיים גם במוזיקת ראפ קיצונית ואפילו בקאנטרי.

הויכוח הנצחי אודות הקשר שבין רוק כבד לאלימות שבו מככבים ביצים ותרנגולות כנראה יימשך עוד שנים רבות, אבל במקרה של ראמשטיין, עושה רושם כי הלהקה שורבבה לפרשה בשעת הכנת חביתה ירק מקושקשת. ראמשטיין אינה להקה ניאו-נאצית, כמשתמע באופן גלוי ומוצהר על ידי חבריה ובאף אחד משיריה אין זכר לטקסטים נאצים, כפי שניתן לקרוא בתרגומים לאנגלית של כלל מילות שיריה.

השימוש ה"אמנותי" שנעשה במוזיקה של ההרכב על ידי קבוצת צעירי פ"ת גרר בעקבותיו עריכה פופוליסטית ומטעה של עורכי החדשות למיניהם. בסופו של דבר, כולם חקיינים של דיוויד לינץ' שגילה את ייחודו של ההרכב לפני שנים, בעודו עורך את הפסקול לסרטו "כביש אבוד". העובדה כי חלק מבני הנוער הנ"ל נהג לשמוע רמסטיין, מלמדת כנראה שהם בעצמם לא ממש הבינו כי אין כל קשר בין ראמסטיין לנאציזם, חוץ משפה גרמנית בעלת אינטונציה בולטת ונוקשה, או במילים אחרות "המנון לניאו-נאצי המתחיל והלא ממש מבין גרמנית".

פסקול לדחוי

רוק כבד תמיד ישמש כפסקול האולטימטיבי לדחוי, לאלים, למנוכר ולמתמרד. אבל זוהי הכללה חד סטרית. לא כל מי ששומע רוק כבד מתאפיין בהתנהגויות שלעיל. לי אפילו יש שתי חתולות בבית ושלושתנו נהנים לשבת ולהאזין ל"סלייר" ולנשנש יחדיו לה-קט. מעולם לא חלפה בראשי המחשבה לשחוט אותן תחת ההשפעה. מקסימום אני מלטף אותן בקצב מוגבר.

אני גם מודה שמדי פעם אני מקשיב לרמשטיין, וגם, שלא נדע, מנגן מהדיסקים שלהם במסיבות רוק לקהל הרחב שאני קשור אליהן. אני נשבע שמעולם לא נגרמה בעקבות כך תגובת שרשרת פשיסטית ואף אחד מהקהל לא הצדיע במועל יד בזמן שיר שלהם. במקסימום, הדבר הכי הזוי שקרה הוא ניסיונות כושלים של הקהל לשיר את המילים. איכשהו, לי זה תמיד נשמע כאילו החבר'ה חמים על איזה שניצל טוב.

יש יהודים טובים ויש יהודים רעים, יש ערבים טובים ויש ערבים רעים ויש נאצים ששומעים מוזיקה נאצית ויש פסדו-נאצים ששומעים מוזיקת רוק כבד בגרמנית שאינה נאצית.  אבל באותה מידה יכלו בחדשות לנגן ברקע כל להקה אחרת לה נהגו להאזין חברי הקבוצה.

אני גם בטוח כי ראמשטיין לא היתה הלהקה היחידה בספריית הדיסקים או ה-MP3 שלהם. מי יודע, אולי אפילו היינו מגלים שלאחד מהם היה בבית דיסק של עברי לידר. וכאן המקום לבקש סליחה מראמשטיין על ששמכם השתרבב לאירועים האחרונים. טוב, נו, גם מעברי לידר.

• אורן טופט הוא די-ג'י רוק ומטאל וממפיקי מסיבות "הליין האלטרנטיבי" מזה 15 שנה