אחרי 20 שנה
ירון לונדון לא ידע איך לאכול את הילדים, ובעריכה עשו הכל כדי להפוך שש שעות צילום לשיחה קלילה וזורמת, אבל בסוף עלתה לאוויר אחת הקלאסיקות המקסימות של הטלוויזיה הישראלית. "מסיבת גן" חוגגת 20 שנה בפסטיבל ראש פינה
"מסיבת גן יש רק אחת", אומר השיר, אבל בראש פנה מתכוונים לקרוא תיגר על המשפט הזה לערוך מסיבת גן שנייה, שאכן תהיה "לא לילדים בלבד". ב-26 באוקטובר תיערך פגישת מחזור בעיר הצפונית, במסגרת פסטיבל הטלוויזיה השנתי שנערך בעיר. השנה יציינו במסגרת הפסטיבל 40 שנה לטלוויזיה הישראלית ו-20 שנה לתוכנית, ובאירוע יתארחו מספר ילדים נבחרים שהשתתפו ב"מסיבת גן", וירון לונדון, המנחה, שבמאמצים על אנושיים כמעט, צד משפטים שלמים מפיהם של עוללים.
הערוץ הראשון נתן להרבה מאוד דברים טובים לחמוק מבעד לאצבעותיו, וגם בפנינה הזאת לא הצליח להחזיק, עקב בעיות תקציביות. יוצר התוכנית, מיכאל כהן אלורו, ניסה להעביר את פרויקט חייו לערוץ השני הצעיר, אבל זה לא נטה חסד לשארית הפליטה מהערוץ הראשון. בטרם פינתה המסיבה את מקומה, צולמו כ-100 תוכניות בהשתתפות מעל ל-300 ילדים. נציגים מאותם מאות ינסו לשחזר את האירוע ההוא, ולגזור ממנו זכרונות נוסטלגיים במסגרת פסטיבל ראש פנה.
לקראת המפגש מתגייס ynet לסייע באיתור חלק מהפעוטות הקומוניקטיביים, שדיוקנותיהם ורודי הלחיים נשלפו על ידי אנשי ראש פנה ממאגר פרקים נבחר של הסדרה, שמלבד ילדים היו בה גם תפאורה של גינה, ליצן עם סינר (ג'וליאן שגראן) ונגן פסנתר נלהב (שלמה גרוניך). אם אתם מזהים את הילדים שבתמונה - אולי אלה אתם עצמכם, ויש לכם עניין להשתתף במפגש - אתם מוזמנים לשלוח מייל לכתובת הבאה.
"אני לא כל כך אוהב את אחי"
אל תצפו שירון לונדון יזכר בכם בקלות, אם השתתפתם בתוכנית. "עברו 20 שנה,
אני לא זוכר כלום", אומר לונדון, שביקר מאז מספר פעמים בעולם הילדים וכעת הוא ישוב בכורסת מגיש האקטואליה. "אבל מעניין לפגוש באנשים שראיתי לפני עשר שנים כילדים בני חמש-שש, ולראות איזה מסלול חיים הם עברו. אני לא אזכור אותם אני מניח, אלא אם כן יראו קטע מהתוכנית ואז זה יעורר את הזיכרון שלי".
מה אתה כן זוכר?
"אני זוכר שזה היה כרוך במאמץ גדול מאוד, לשוחח עם ילדים בני חמש שרוצים את אמא, לבדר, לשעשע ולהחזיק אותם ערים. הם היו הרוגים בסופה של הקלטה ולא פלא - היא ארכה בדרך כלל חמש-שש שעות. אבל עד כמה שאני זוכר, בדרך כלל הבחירות היו מאוד מוצלחות. לא כל הילדים בני החמש יכולים להחזיק מעמד בנוסח כזה של שיחה. לא כולם בוגרים או מעניינים מספיק. היה צוות של ממיינות שעבד קשה מאוד כדי למצוא את המתאימים, שהיו לא ביישנים מדי ובעלי איזו משמעת עצמית - לא פרועים מדי".
כשהוא מאמץ את זכרונו הוא דולה ממנו זיכרון של ילד אחד לפחות. ובאופן מוזר הילד הזה התגורר בראש פנה. "היה ילד אחד שאני זוכר, שהצעירה בבנותי, שכיום היא בת 35, נורא התפעלה ממנו. היה לו שם מיוחד במינו שאינני זוכר, אבל זכור לי שהוא היה בנו של נגן גיטרת רוק שגר בראש פינה, והילד הזה דיבר שירה והוא היה יפהפה. כיום הוא קרוב לוודאי בן 25-26, ולא אתפלא אם הוא אמן או על כל פנים איזה בוהמיין".
במבט לאחור, התוכנית היתה מוצלחת בעינייך?
"אין לי ספק שכן. מפני שהיו בה כל היסודות שציבור צופים אוהב. היא היתה משעשעת מאוד ומחכימה, מפני שהכרות עם ילדים בנוסח השיחה שאנחנו קיימנו, דרך החשיבה שלהם והסוגיות שהועלו, כל אלה היו מאוד מעניינים. שוחחנו על יחסים בין אחים, היו תוכניות עם ילדים ששכלו אחד מהוריהם, תוכניות שעסקו ביחסים בין יהודים לערבים, היחס של ילדים לחלומות ביעותים וחלומות בכלל".
היו וידויים מביכים של ילדים בסגנון: "אני לא אוהב את אבא"?
" ילדים מתקשים לשקר והם אומרים אמיתות. אני לא זוכר אם מישהו אמר 'אני לא אוהב את אבא' אבל אני בהחלט זוכר שמישהו אמר 'אני לא כל כך אוהב את אח שלי".
לא היית בחירה מתבקשת לתפקיד.
"נכון. זה היה מאוד לא צפוי. הדימוי שלי כמראיין היה תקיף וארוגנטי במידה רבה. בתחילה לא הייתי בטוח שאני מסוגל לעמוד במשימה, ועל כן ערכנו ניסויים רבים בגני ילדים עם מצלמה, והתאמנתי בלשוחח עם ילדים".
ומדוע עזבת?
"אני חושב שמאסתי בזה. בעיקר בחוסר הסדר ובכשלים הניהוליים של הערוץ הראשון".
עוצרים אותך לפעמים ברחוב ילדים שלקחו חלק בתוכנית?
"זה קורה לפעמים. אם מדובר בנשים צעירות ויפות שמספרות שישבו על ברכי, אני אומר להן שלא מאוחר, שגם עכשיו אני מוכן להושיב אותן על ברכי והן מגיבות בגיחוך של מבוכה - 'מה הזקן הזה, בן ה-68 חושב לעצמו'".
אתה שומר קלטות של מסיבת גן בארון?
"לא. אני 46 שנים בעסק הזה, ויכולתי לצבור לעצמי ארכיון עצום של כל מה שעשיתי.יש לי חברים שהם יותר אחראיים כלפי הביוגרפיה שלהם - אני לא".
ילדה נוספת שזכרונו של ירון לונדון שימר היא מיקה שדה בת החמש. "היא באה עם אביה, גבי" הוא נזכר, "שניהם שרו שניהם איזה דואט והיא הניחה יד על הסרעפת והרביצה אריה מפוארת".
"הזיכרון הכי חזק שיישאר לי לנצח", מחזיר
ה שדה, "הוא שילדה אחת שרה שיר של פורטיס והתחלתי לרקוד ריקודי בטן. בחיים לא אשכח את הדבר הזה. נראה לי שגם לא היו לי שיניים".
ירון לונדון גורס ששרת אופרה.
"נכון שרתי 'לה טראוויאטה'. שרתי גם עם שלמה גרוניך את 'רוזה מרציפן', קיבלתי מדליה ונורא התרגשתי".
ומה חשבת על ירון?
"הערצתי אותו כילדה. הוא היה ירון לונדון - קינג אוף דה וורלד".
זיהו אותך ברחוב אחרי שידור התוכנית?
"הופעתי בהרבה תוכניות טלוויזיה כילדה. לפני כמה זמן בחור אחד ניגש אלי ואמר 'ההורים שלי חשבו שהתוכנית שלך ב'מסיבת גן' חינוכית, ראינו אותה כל שבת'".
את חושבת שזו היתה תוכנית טובה לילדים?
"ברור. היא סוג של תוכנית ריאליטי, רק בצורה קצת שונה. היא נתנה מקום לילדים עם כשרון שאוהבים אומנות, תוכנית אירוח לילדים, הכי טהורה וקסומה שיכולה להיות".
מיכאל מושונוב, שחקן ובן דודה של מיקה, זוכר חוויה קצת פחות בטוחה מהתוכנית."אני זוכר שפחדתי נורא" הוא מספר. "כשהגעתי לשם היה לי התקף פחד, התביישתי וברחתי החוצה. אבא שלי הרגיע אותי, וזה היה מרגש - פתאום להיות בטלוויזיה, כשההורים שלי בקהל. ירון שאל אותי מה אני אוהב לאכול ואמרתי אורז. אני מרגיש שאנשים זוכרים ילדים שהופיעו שם, כאילו יש ילדים שהם ילדים של 'מסיבת גן' כאלה שאתה זוכר אותם נמרחים על הספה האדומה".
להכיר את העולם הפנימי
האם "מסיבת גן" היתה אירוע חד פעמי? נסיונות לשחזר את ההצלחה לא עלו יפה, והיוצר, כהן אלורו, פרש מעסקי הטלוויזיה אחרי שלוש עונות של התוכנית. "סוד ההצלחה של 'מסיבת גן' הוא גילם של הילדים" מפענח כהן-אלורו, כיום איש היי-טק. "עד גיל חמש הילדים תינוקיים מדי, ואין להם עדיין ממש משהו מעניין להגיד. חמש זה הגיל האולטימטיבי - כשניסינו ילדים יותר קטנים זה לא ממש עבד, וקצת יותר מבוגר זה היה משעמם".
דרכו של כהן אלורו להפקת התוכנית היתה ייחודית. "הייתי טכנאי, רציתי לעשות
טלוויזיה וחיפשתי איזושהי הברקה". הוא מספר. "ראיתי תוכנית צרפתית דבילית של מנחה שמראיין ילדים, וחשבתי שאפשר להוציא מהילדים יותר ממה שראיתי".
ירון לונדון היה הבחירה הראשונה לתפקיד המנחה?
"לא. הרצתי המון פיגורות - אלכס אנסקי, מאיר שלו, שלמה ניצן. חלקם לא הסכימו חלקם לא עברו בטסטים. עשינו טסטים גם לגידי גוב, אבל הוא השתתף כבר בשתי תוכניות אחרות וחשבו שעוד תוכנית תהיה נוכחות גדולה מדי שלו על המסך. בסוף זה היה קרב צמוד בין דליק לירון לונדון. את ההחלטה הסופית קיבלה צלילה רוז, מנהלת החינוכית. שלחתי לה את הקלטות ללונדון, שם שהתה עם בעלה, והיא אמרה 'ללא ספק ירון לונדון'. הנוכחות שלו היתה הרבה יותר מרשימה".
והצליח לכם.
"כן, למרות שלא היה קל אתו. לא היתה לו ממש גישה טבעית לילדים, והוא היה זקוק להדרכה צמודה עם פסיכולוגית ועם במאית מצלמות. היה בו חוסר רגישות, חוסר הבנה מסוימת, מפני שהוא היה רגיל לכסח אנשים כמראיין ופתאום עמדו מולו יצורים שהוא לא היה מסוגל להתמודד אתם באותם כלים.
"אבל הוא קיבל את כל התמיכה. בכל הפסקה בצילומים, קיפץ עליו צבא של מומחי ילדים ומנסחי שאלות שאמרו לו איפה הוא טועה, והוא קיבל זאת בהבנה מוחלטת, כי הבין שזה שירת את התוכנית, כך שהוא יצא נשכר מזה וזכה בפירות התהילה. כשעזב החליפה אותו רבקה מיכאלי, אבל זה לא עבד, כי היא לא התעניינה בעולם הילדים והיא לא מנחה מאוד שנונה.
"עשינו לילדים את המוות באודישנים כדי לדעת אם יעמדו ביום צילום מפרך. כדי
להימנע מעייפות צילמנו אותם בבוקר ועשינו לא מעט השלמות צילום. בעריכה היה צריך לדלות בפינצטה את הקטעים המובחרים, וליצור אצל הצופה את הרושם שהשיחה התנהלה ברצף. היתה מניפולציה לא קטנה על הצופה בבית. מלכתחילה הילדים היו בעלי יכולות וקסם וכו', אבל זה לא הספיק. היום אין תקציב לעריכות כאלה מורכבות, מעדיפים לשדר בלייף. זה היה כישלון מחפיר אם היינו מצלמים בחי".
נתקלתם בביקורות?
"בתחילת דרכה היתה אופוזיציה לתוכנית. חשבו שהיא לא תדבר לילדים ולא למבוגרים וזה התברר כטעות, כי הילדים ישבו וצפו עם ההורים. הורי הילדים לא התלוננו בפנינו. טוקבקים לא היו. אנחנו רצינו לרצות את הצופה, לא את ההורים".
והילדים שלך השתתפו בתוכנית?
"הם היו באותו גיל וזה היה המניע מאחורי התוכנית - הרצון שלי להכיר את עולמם הפנימי. הם לא הופיעו בתוכנית כי לא חשבתי שהם מתאימים מספיק לשיחה. הבן שלי היה בעל יכולות שירה והופיע בתוכנית בתחום הזה. מצד שני אשתי טענה שזה כמו בעל דוכן גלידה שלא מכבד את הילדים שלו".
