דנה בעצבים

אחרי טירונות, טריאתלון כושל אחד ופסיכומטרי (סמי מוצלח), הראיון עם דנה אינטרנשיונל היה אחד הדברים הכי מסובכים שנאלצתי לעשות בחיי. שבוע של ניסיונות כושלים לקבוע מקום ושעה התנקז לכדי פגישה טעונה באחר הצהריים של יום שבת יפה, בבית קפה מתחת לביתה של הדיווה. לאחר שזו חזרה בה מההחלטה לקיים את הראיון בסלון ביתה, נאלצתי להסתפק בבית הקפה הקבוע שלה באחד הרחובות הסואנים של תל אביב ולקוות לטוב. "זה אתה?", שאלו זוג משקפי שמש עצומים של דיור שהתקרבו לעברי. "כן", הנהנתי בכניעה. "בוא לפינה בצד השני!", קבעו המשקפיים (פלוס שיער אסוף, שמלת סטרפלס שחורה ולוהטת ונעלי סירה לבנות) והתפנו להזמין לשנינו הפוך גדול. מיד כשהתיישבה מולי נפרדתי ממשקפי השמש שלי בתקווה שהיא תעשה את אותו הדבר, אך מהר מאוד קיבלתי את סטירת המציאות הראשונה שלי, זו שהבהירה לי שלא אני קובע פה את החוקים. "אתה תוריד את המשקפיים, אני אשאר עם שלי", הודיעה לי בפנים נטולות הבעה.

את לא מורידה את המשקפיים?

"לא".

למה?

"כדי שאני אוכל לשקר".

את בדרך כלל משקרת לעיתונאים?

"כל הזמן".

מה למשל?

"אני לא מספרת על שקרים. אחרת מה הקטע בלשקר?".

התחלה מעולה, תודו. הסיבה הרשמית שלשמה נפגשנו היא יציאת האלבום העשירי והנהדר של הזמרת "הכל זה לטובה",בהוצאת הד ארצי. לפני שאני מתחיל לנבור אחר הסברים לטקסטים הספק מלנכוליים ספק נוטפי אופטימיות פרי עטה, בחרתי לשתף אותה בחוויית המפגש הראשון שלנו, מה שבדיעבד התברר כטעות לא קטנה. לפני כעשר שנים, דנה, היום בת 35, נבחרה על ידי שני פארקי השעשועים הגדולים במדינה להשתתף בליין הופעות יומי ונחשק.

"הם הפלו אותי והורידו אותי מהפוסטר, אבל זה לא עזר להם, ברגע שהייתי עולה לבמה כל הפארק היה מתרוקן וכולם היו מולי", היא מספרת, רגע אחרי שהיא מודיעה לי שאני טמבל, משעמם, פתטי, צהוב ומושחת. ולמה? כי באחת מההופעות הנ"ל בלונה פארק גם אני נכחתי. רצה הגורל ובאותו היום הגיעה גם קבוצת דתיים שלא ממש התלהבו מנוכחות הזמרת. אחד מהם אף הגדיל והשליך לעברה בקבוק פלסטיק ("תדגיש שזה בקבוק פלסטיק, כי יש לבקבוק קונוטציה רעה", היא מבקשת). באותו המופע דנה יצאה מכליה, נרגעה וחזרה להופיע כמו גדולה. סיפור שבתמימותי הועלה מהאוב רק כדי להוביל לשיחה על כוח רצון, מוטיבציה, אמביציה וכל מיני מילים גבוהות, אך רק גרם כנראה לזיכרונות רעים ולהידרדרות השיחה לכדי השתלחות בלתי פוסקת של הזמרת. "אני לא רוצה שתדבר איתי ברמה האישית", פסקה מיד בתום המונולוג המרגש שלי. "אין לנו זמן, אנחנו מוקלטים פה ולא מדבר אליי החוויות שלך מלפני עשר שנים".

רציתי להחמיא.

"שום דבר לא נעים בשאלות כאלה".

טוב, זכותך, לגיטימי.

"בטח שזה לגיטימי, ראיתי ראיון בטלוויזיה עם רוני. רוני סופרסטאאאר. ואז כששאלו אותה שאלה שהיא לא רצתה לענות ואמרה בחיוך 'לא בא לי לדבר על זה'. לא שאלו אותה למה ולא הציקו לה, אז אני מצפה לאותו היחס. אתה בטח חושב שהגעת עכשיו למקום שבטח עומד לצאת לך משהו פיקנטי".

האמת שהיא צודקת. לאחר המונולוג המיתולוגי העונה לשם "מר במאי", שנתנה לאסי עזר בתוכנית של גיא פינס, אין עיתונאי בארץ שלא ניסה לקבל ממנה משהו דומה. אך כמי שחשב לברור בין מטח הפליטות המצחיקות של הזמרת את המצחיקה ביותר ולהפוך גם אותה לטרק מועדונים, הפכתי למי שברר את מילותיו שלו 20 פעם לפני שאני מעז להוציא אותן, מחשש שדנה תחליט שהיא קמה והולכת.

יש מצב שבאת קצת באנטי?

"אני באה באנטי לכל עיתונאי ועיתונאי. אני רואה בכם אויבים".

באמת?

"כי זה מה שאתם, אתם אויבי הציבור".

לא פחות?

"אתם עושים קריירות מקרקוס של אנשים ומעגלי זהב. זו התקשורת בימינו, מה לעשות. היום אין תקשורת, היום זה הכל רייטינג, ביזנס, הכל יחסים של תן וקח. אני חלק מהמשחק".

ועדיין, נראה שדנה אינטרנשיונל סיימה להיות גימיק. מבחינתה ימי הנוצות והקרקוס הגיעו לקיצם ומהיום היא עושה לביתה בלבד.

את מצטיירת כאדם שמח וזוהר, קצת מפתיע למצוא שירים כמו "יומולדת" שכתבת, ולהיתקל בכנות מרשימה ולא מאושרת.

"זה טקסט מאוד אופטימי, שיהיו ימים טובים".

בדרך כלל המסר שלך הוא ש"הכל זה לטובה", אז מה חדש?

"כל אחד יכול לקלוט מה שהוא רוצה, יש את אלה שקוראים בין השורות ויש שמבינים את השיר בצורה מאוד פשוטה. בשיר "יומולדת" אין כל כך טקסט קשה, הוא עניין של קבלה עצמית, בכלל יום הולדת לא חייב להיות דבר שמח".

לא?

"לא!".

אז איך את חוגגת את ימי ההולדת שלך?

"אני לא חוגגת, אני עובדת".

זה קצת עצוב, לא?

"אני אענה לך על זה, כי בעיניי זה פתטי, אנשים שחושבים שזה עצוב".

למה לקח לך כל כך הרבה זמן ללדת את האלבום הזה?

"הדיסק נולד ממקום של געגוע לקהל, מתוך מקום לרענן את הרפרטואר שכבר עייף מלהסתובב 15 שנה עם אותם שירים שעשו עבודה נפלאה ועדיין עושים. אני מתגעגעת לקהל שנעלם לי מהחיים, קהל של ילדים. פתאום מצאתי את עצמי עם קהל של 25־30 פלוס, כשפתאום השירים הופכים להיות נוסטלגיה".

כדי לכבוש חזרה את הילדים הגעת להופיע בערוץ הילדים.

"כן, אני מתגעגעת לזה".

אבל למה עם "לאב בוי"?

"לאב בוי, להבדיל מהמוחות הסוטים שלכם, לא מדבר על מה שאתם חושבים".

תאירי את עיניי.

"הכוונה שלי היתה רחוקה מנערי ליווי. זה לא דבר שהתנסיתי בו ולא דבר שמעניין אותי ולא דבר שאני מטיפה לו. זה שיר שמטיף למתירנות מינית, לא מבחינת הזילות, אלא מהבחינה הזו שמה שטוב לגבר, טוב לאשה.

נמאסה עליי הצביעות. כשגבר שהולך עם שש בנות בו זמנית הוא מקבל כתר של מצליחן. בחורה שתעשה את אותו הדבר נחשבת לזנזונת ויהיה לה קשה למצוא בעל. אין שום סיבה שאשה תעשה בדיוק מה שגבר עושה ויהרסו לה את השם לכל החיים".

אבל את לא יכולה לצפות שמה שמותר לדנה יהיה מותר לכל הנשים, לך סולחים על הכל.

"זו הבעיה. אני מצפה מהפמיניזם שגם על דברים כאלה יפתח את הפה, לא רק על הטרדה מינית. יש נשים שנהנות לקבל מחמאות. אני למשל נהנית ששורקים לי ברחוב, אני נהנית מזה שאומרים לי 'בובה', שאומרים לי 'אח, הייתי רוצה להתחלף עם הכלב שלך', לי זה עושה את זה כשקוראים לי 'כוסית', אותי זה לא מטריד. מהצד השני של המטבע, אם הייתי מתמודדת עם מה שמתלוננת א' או שמאלף עברה עם קצב, שזה גם אונס אבל מסוג שונה, הייתי לוקחת את השולחן של קצב, שמה לו אותו בראש והוא היה הולך להתלונן עליי במשטרה שתקפתי אותו. אני יודעת לעמוד על שלי, לי הוא לא היה מצליח לעשות את זה".

אם את כל כך דעתנית, מה דעתך על תופעת ההשתמטות?

"הייתי מתה לעשות צבא, מוכנה ממחר כל יום להתנדב בבסיס אחר. לישון איתם כל לילה ולכבס להם את התחתונים והגרביים. אבל במקרה שלי הצבא לא רוצה, לא האמן לא רוצה. הייתי בובולינה, הייתי עלה נידף, לא היה לי ציצי כמו של היום, היו לי ניצנים. המשקל שלי לא נכנס תחת הקטגוריה הדרושה".

מה דעתך על המשתמטים ב"כוכב נולד"?

"לא צריכה אותם עם אקדח, כולם גמדים ונראים לי חלשלושים, שיישארו וישתמטו. את אלה לא נראה לי שצה"ל רוצה. לא הייתי בוטחת בבועז מעודה שיגן עליי".

הוא במקרה התגייס, אבל גם להקה צבאית זה צבא.

"נו באמת, להקה צבאית זה חייל? קח גם את אמא שלי לשם. קח גם אותי ללהקה צבאית, אני רוצה להיות בלהקה צבאית מאוד. אבל נראה לי שהצבא צריך להתבסס על שכל, כוח ואומץ לב. לא נראה לי שהצבא רוצה את האנשים שמורידים רינגטונים ואת מכורי איי.סי.קיו".

אי אפשר להתעלם מדנה. גם כשהיא יושבת בבית קפה, בלי נוצות ונוצצים, היא מרימה את הקול ומדברת עם הידיים, סוחטת מבטים מהעוברים ושבים, מנופפת לשלום, מחייכת לכולם ומאחלת חג שמח למי שרק רוצה.

את מרגישה שמקבלים אותך היום יותר?

"יכול להיות שהיום כן, אבל זה לא עושה לי טוב יותר. אני חושבת על מחרתיים".

מה זאת אומרת?

"היום נורא נחמד. קיבלתי שלושה פלייליסטים מהממים, 'לאב בוי' זה להיט העשור ו'סרט הודי' עכשיו מככב במקומות הראשונים, אבל אני חושבת ממחרתיים".

את מרגישה שנאלצת למכור משהו שלא רצית בשביל כסף?

"כל הזמן. אתה חושב שמישהו נותן לי לגור בדירה בחינם, שמישהו קונה לי את החלב בחינם? מישהו מלביש אותי בחינם? מישהו משלם לי שתלים בפה בחינם? אני במקרה מקורבת לאנשים באקו"ם ושמעתי סיפורים, אתם לא יודעים כלום. אין לכם מושג מה מצב האמנים בארץ. אתה לא יודע כמה אמנים סובלים.

זהבה בן היא לדעתי אחת מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית ולא משנה אם היא נחשבת או לא נחשבת בגלגלצ. אם תעשה סקר בעם, היא תהיה אחת מהזמרות הפופולאריות והאהובות אבר. כמו שעושים עם זוהר ארגוב, מחכים שבנאדם ימות בשביל להעלות אותו ולשים עליו עלי תאנה. לא רוצה להיות במקום שלה. לא רוצה לשיר בצורה מושלמת כמוה, וגם לא רוצה שייקחו לי את הבית כמוה. זו מטאפורה. 'לא רוצה להיות זהבה בן'. זה כל הסיפור, אבל אני בטוחה שאתה תציג את זה בצורה של גרידיות 'הזמרת שרודפת אחרי מיליונים'. יצחק מי שיצחק אחרון.

"ישבתי מול מלא עיתונאים שצחקו עליי וניסו לעקוץ, ולא אזכיר שמות. כשאסיים את הקריירה, אזכיר שמות. היום אני רואה אותם ברחוב ואני צוחקת עליהם. היום הם מוכרים בקיוסקים ואני עדיין יושבת ומתראיינת. זו דרך ארוכה, אף אחד לא נותן מתנות. התקשורת מחבקת ומפרגנת, נותנת לך להרגיש שאתה אלוהים ושווה זהב. למזלי זה אף פעם זה לא קרה לי, כי תמיד ידעתי להפריד בין הנוצות, בין התימנייה הממוצעת לזמרת. תמיד ידעתי לדרוש את מה שצריך כדי שדנה תופיע. זה עסק, זה סוג של מותג, ואין מה לעשות, צריך להיזהר. אני נתפסת אצלכם כעשירה וזה מתסכל אותי כי כשאני יושבת איתך ומדברת על זה שאני רוצה כסף, עובר לך בראש 'כמה כסף, חמודה תימנייה, כמה כסף את רוצה, את מיליונרית, זכית באירוויזיון, עשית טיטיטיטיטי', כל בנאדם שני ברחוב אומר 'את מלאה כסף' אבל אני לא מלאה כסף, אני רחוקה מלהיות מבוססת. האירוויזיון השאיר אותי בחוב של שני מיליון שקל".

מה?

"כן, אולי באמת תהיה העיתונאי הראשון שיוציא את זה החוצה. זאת כנות, אני לא משקרת. וזו לא בושה, זו גאווה, אני לא בנאדם מטריאליסטי, לא מעניין אותי קרדיטים ולא שיכתבו עליי דברים טובים. לא הגעתי ממקום של כסף. הגעתי ממקום של למצוא את עצמי, של להודות לאלוהים שנתן לי להיות נורמלית בתוך המיץ של החברה הזו. אני אומרת לך שהיום אני מתייחסת לתואר של 'זמרת שנה' בהרבה פחות כבוד וברצון מאשר למיליון דולר. זהו. כשהייתי בת חמש הייתי מוכנה לוותר על עשרה מיליון דולר תמורת הגאווה הזאת והגוף שמתמלא והכבוד שמישהו מכתיר אותי, וזה השתנה, דברים משתנים".

• למה דנה משווה את עצמה למדונה ולמי היתה מאחלת מחלה סופנית? קראו את הראיון המלא עם אינטרנשיונל בגיליון "פנאי פלוס " החדש