על פי הדין הקיים במדינת ישראל כיום (חוק העונשין - התשל"ז-1977 סעיף 97 ב) נקבע: "מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם."
מאז שחוקק, הוכנסו לחוק העונשין שינוים רבים. אולם למרות השינויים – שאף כללו ביטול עונשים מסוימים - איש לא ביקש לשנות או לבטל את האמור בסעיף 97. לגבי העונש הנקבע בחוק וחומרתו, ראוי לציין שסעיף 96 מציב את הסייג הבא: "על אף האמור בפרק זה, לא יטיל בית-משפט עונש מוות אלא אם העבירה נעברה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה".
שני אירועים, שהתרחשו לאחרונה, העניקו לסעיף זה עניין ציבורי מחודש שמשום מה לא עלה כלל על סדר היום הלאומי. הראשון הוא הצעתו של המשנה לראש הממשלה לחילופי
שטחים במסגרת הסדר עם הפלסטינים; השני הוא הכרזת ממשלת ישראל על עזה כ"ישות עוינת".
על כן קשה להימנע מהמסקנה שבתקופה הנוכחית הסייג בסעיף 96 אינו תקף.
קשה להימנע אפוא, מלהעלות מספר שאלות נוקבות. על פניה, לשון החוק ברורה ומובילה למסקנות מרחיקות-לכת: נראה שכל ממשלות ישראל כמעט (או לפחות מספר רב של שרים וראשי ממשלה) , מאז 1977 ובוודאי בעשור החצי האחרונים, עברו בבוטות על סעיף 97 – ולכן הם חייבים לשאת בעונש שנקבע בו.
כמובן שאיש אינו מצפה להוצאה להורג סיטונית של שרי ישראל – אך בכל זאת אי-הפעלת סעיף כל-כך מחמיר, או לחילופין אי- ביטולו, מעלה תהיות רבות לגבי ניהול ענייני המדינה ולגבי אכיפה נטולת-פניות של שלטון החוק בה.
ניתן להסביר חלק מהמקרים באמצעות פרשניות שונות. ניתן למשל לטעון שהכוונה היא רק לשטח תחת ריבונות מוכרזת של מדינת ישראל. אבל, בהנחה שנקבל את הפרשנות המקלה הזאת, ונוציא את שטחי סיני ויש"ע מכוונת המחוקק, מה לגבי אלה שפעלו להעביר את הגולן לסוריה או ירושלים המזרחית לפלסטינים? האם אין לראות את מי שפעל למען הוצאת שטחים אלה "מריבונותה של המדינה" ו/או הכנסתם "לריבונותה של מדינת חוץ" כמי שעבר על החוק? ואם לא, מדוע?
אפשר כמובן לטעון כי יש לצמצם את כוונת המחוקק לשטחים עליהם חלה הכרה בינלאומית של ריבונות המדינה. אולם אז אנו נתקלים ברעיון של "חילופי שטחים" שהועלה ע"י מגוון פוליטיקאים - מיוסי ביילין ועד אביגדור ליברמן.
לאחרונה הציע לא אחר מהמשנה לראש הממשלה, רמון, למסור שטחים שנמצאים בריבונותה הבלתי-מעורערת של המדינה לפלסטינים – וזאת בתקופה שהממשלה בעצם הכרזתה על עזה כעל "ישות עוינת" מודה שאנו נמצאים "בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות" נגד ישראל.
אם כך, הייתכן שהמחוקק לא התכוון להחיל את האיסורים על גורמי שלטון רשמיים? על פניה, זו נראית פרשנות בלתי-סבירה בעליל, שהרי קשה להבין כיצד גורמים לא-רשמיים יכולים כלל לפעול במישור המעשי. אולם, עדיין נותרו שאלות מטרידות: אם הייתה כוונה לפטור גורמים שלטוניים מהוראות החוק, מדוע לא לציין זאת במפורש? זאת ועוד, מדוע לא מופעל החוק נגד האזרחים הרבים שאינם נמנים על המנגנון השלטוני והפועלים בגלוי להעברת שטח מריבונית ישראל לריבונות זרה?
אלה שאלות שאסור להשאיר ללא מענה. אם מערכת המשפט חפצה להתמודד עם השחיקה הגוברת באמון הציבורי בה, היא חייבת לצמצם את הפער בין התנהלותה לבין ההיגיון של האדם הפשוט ותפיסתו של צדק בסיסי.
ד"ר שרמן מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב
