מותר איש הרוח על הבסטיונר
אנשי הרוח שחתמו על העצומה הקוראת לאולמרט לדון עם חמאס משוכנעים שמעמדם הספרותי-אמנותי אמור להעניק משנה תוקף לדבריהם
אנשי הרוח המודרנים שלנו אמנם טרם אחזו ברסן השלטון בפרובינציה כלשהי, אבל גם כך כבדים עליהם עד מאוד החיים ללא השלום, השוויון ואחוות העמים, ולפיכך לא נותרת בידם הברירה אלא לזרות לרוח את אנחותיהם ולהפיץ לחוצות את עצומותיהם. ברוח זו יצאה נציגות נאמנה של הגוורדיה הרוחנית המקומית – ובכללה עוז, יהושע, גרוסמן ושלו – בקריאה לאולמרט להגיע להסכם עם אבו-מאזן ולנהל מו"מ על הפסקת אש עם החמאס.
עם חותמי העצומות מהמין הזה לא יימנו מוכר הקישואים מהשוק או מסעודה משדרות, ולא בכדי. הרשימות הללו אמורות להדיף ניחוח של מכובדות ותחושת השתייכות לקבוצת איכות מצומצמת. בין השאר כי הבאים על החתום משוכנעים בכל לבם שמעמדם הספרותי-אמנותי אמור להעניק משנה תוקף לדבריהם, מעבר לעובדה שספק אם אפילו מזער מהם היו נאותים לדור בכפיפה אינטלקטואלית אחת עם מי שאמון לפרנסתו על הצעת מרכולתו בשווקים. כך, למשל, יודעי סוד והחתמות יודעים לספר ששאלתם הראשונה של לא מעט מהחותמים הסדרתיים כשהם נדרשים להוסיף את חתימתם, היא: "את מי החתמתם עד כה?". וכמובן, שבין השיטין מבצבצת לה גם ההערכה כי ל"חוות דעתם המקצועית" בענייני דיומא, כבסוגיות מדיניות, לא תשווה ואף לא תקרב דעתו של בסטיונר הקישואים או החסה.
ומה, בשם אלוהים, אמור להפוך את מי שמיטיב ללהטט במילים, לשורר, לפייט ולספר סיפורים לבר-סמכא בכל הנוגע למדיניות וביטחון? ובמה מותר המושך בשבט סופר על בן תמותה אחר, מהשוק או מחוצה לו, שאינו נוהג לתנות את צרותיו בעצומות המוארות באור יקרות וזוכות לתהודות תקשורתיות? למעשה, לא רק שלא נודעת לו עדיפות בעניינים כגון אלו, אלא אף ניכרות בהשקפת עולמו מגרעות של ממש לעניין הנדון. אלה המגרעות שגורמות לאנשי רוח רבים, מקומיים וגלובלים, להתמסר בחפץ לב למודלים אידיאליים של שוויון, אחווה ושלום, גם כשאלה אינם בנמצא והניסיון להמציאם מחדש עולה שוב ושוב בתוהו.
זו יכולה להיות השתעבדות גורפת ועדרית של אנשי רוח לרעיונות עוועים קומוניסטיים, שאבד עליהם כלח וכשלו בכל אשר הלכו ונוסו; וזו יכולה להיות דבקות קנאית עד כדי אמונה שלמה ועיוורת בהיתכנותם של הדו- קיום והשכנת הפיוס בדרכי שלום באזורים אלימים, גם אם לצורך כך הם נדרשים לתפור בתפרים גסים מציאויות אלטרנטיביות שהפיכחון הוא מהן והלאה.
וזה לא היה תמיד כך במקומותינו. ב-22 בספטמבר 1967 יצאה כמעט כל העידית הרוחנית של אותם ימים, ובכללם עגנון, אלתרמן, הזז וגורי, בעצומה, שכותרתה הייתה "למען ארץ ישראל השלמה". לא שחתימה על מסמך ממין זה, הנוגד ברוחו ובתוכנו את מסמכי עוז את יהושע ושות', מקנה לחותמים ההיסטוריים את שאר הרוח המדיני שאין כיום לצאצאיהם הספרותיים החורגים, אך לפחות הוא גורע מהם את רוח השטות והאיוולת העכשווית. אותה רוח ששורה לבטח ובעצימות גבוהה בעשורים האחרונים בבתי גידול אקדמיים, ספרותיים ואמנותיים במערב, שהגיעה, גם אם באיחור מה, למחוזותינו.
זו רוח שמקדשת מגמות אוניברסליות כמעט בכל מחיר על חשבון הלאומי, הביטחוני והפרטיקולרי. וזו גם הרוח שבזה לדרישה לייחודיות קבוצתית, אתנית או לאומית, ובלבד שאינה נחלתן של קבוצות מזן זה בעולם השלישי. עוז, יהושע וחבריהם לעצומה אמנם לא הגיעו עד לשם; כפי שלא הרבו להתאבק בעפר רגליו של הראיס הקודם במוקטעה, ולא קראו לחבר עזמי "אחינו אתה", ולא נשאו על כפיהם את מרדכי וענונו וטלי פחימה, כשם שעשו רבים מעמיתיהם למחנה.
ואולם קריאתם לניהול מו"מ עם החמאס על רגיעה – כשכל בריה מקומית שלא נשטפה דעתה ונטרפה בינתה מבינה אל נכון מה יעשה הארגון בהפוגה שתינתן בידיו עד ליום פקודה – אינה משיאה תרומה של ממש לרצונם העז לבדל עצמם משוחרי מרדכי, עזמי וטלי. העובדה שמשמאלם לא מצוי הקיר, אלא כמה מעמיתיהם ל"מגזר", אינה מסייעת במיוחד לתחושה שבעצומה החדשה, כבמרבית קודמותיה, לא ניכרה חריגה כלשהי ממשק כנפי העיוורון.
ד"ר שאול רוזנפלד הוא מרצה לפילוסופיה
מומלצים
