די, כבר לא מצחיק אותי להיות בודד

אני מהבודדים. אני כבר מספיק זמן בלי בת זוג כדי להיות בסטטוס הזה. כן, יש לי הרבה חברים והרבה ידידות, שממלאים לי את החללים הגדולים של הבדידות, אבל יותר מדי פעמים מגיע הערב הזה שכולם יוצאים עם בני הזוג ואתה נשאר לבד, או מקסימום הולך לאכול גלידה עם זה שבמקרה חברה שלו עסוקה.

באותם ערבים, נראה כאילו אתה מנהל מאבק הישרדות על מנת לשמר את חיי החברה שלך, סוג של התכחשות לזה שאתה באמת לבד. לא משנה כמה חברים יש לך, בבת אחת כולם עסוקים בשלהם, ולצאת לבד למקום פומבי זאת פדיחה.

מאז ומתמיד התייחסתי לבדידותי ולחוסר מזלי בדייטים בבדיחות הדעת. הייתי צוחק על הסיבה הדבילית שבגללה לא יצא הפעם, החל מהסיבה שבגללה נפגשנו מלכתחילה (שוב שידכו לי את הפחות מוצלחת שבחבורה) ועד לסיבה שבסוף לא קרה כלום (כי התחלתי עם בחורה לסבית ליד חברתה). היו לי כמה דייטים שהובילו לשום מקום, וכמה מהם היו הזויים במיוחד. בינינו, זה היה בידור מדרגה ראשונה, כי ראיתי מה קורה לאחרים שנכנסים לדיכאון מהבדידות שלהם ולא רציתי להיות כמוהם. אם כבר לבד, אז שיהיה בכיף.

"מה, שוב זה קורה לי?"

אבל לאט לאט, זה נהיה פחות ופחות מצחיק. בהתחלה חשבתי שהדברים מתחילים לחזור על עצמם, "מה, שוב זה קורה לי?" ומה לעשות ששידור חוזר פחות מצחיק מהפעם הראשונה. עד אותה הפעם שישבתי בפאב עם חברים בעירי הקטנה. ישבה לידי קבוצת אנשים שלי ולהם אין דבר במשותף. כשהקבוצה קמה ללכת, אחת הבנות ניגשה אלי ולחשה לי באוזן "השיחה שלכם היתה ממש סקסית" והשאירה לי את הטלפון שלה על מפית נייר. למחרת, כמו כלב טוב, חייגתי את המספר והגעתי לתא קולי. טלפון אחד אחרי כבר ענה לי איזה בחור, שכמובן לא ידע על מה אני מדבר. למזלי הוא לא בודק הודעות בתא הקולי, אבל בכל זאת ביקשתי ממנו שיתעלם. המחשבה הראשונה שלי היתה "זה עוד לא קרה לי", והתכוונתי לצחוק – אבל לא יצא כלום. הייתי ממש צריך להכריח את עצמי, להשתמש בכל כוח שיש לי רק כדי להוציא איזה גיחוך קל. או שלא הבנתי את הבדיחה, כנראה כי היא היתה על חשבוני, או שזה באמת כבר לא מצחיק.

כמה עצוב נשמעתי כנראה באוזני אלו שהקשיבו לי

אבל חבר שלא מזמן נפרד מזוגתו החליט להפוך אותי לזה שהוא מספר לו הכל. זאת אומרת שכל פעם שהוא מתחיל עם מישהי בפאב, ברחוב, באוטובוס, באינטרנט, עם מספר או בלי, עם תמונה או בלי, עם דייט או בלי דייט, הוא מספר לי מה היה. ב-99% אחוז מהמקרים לא היה לו כלום, אבל לפחות היה לו אחוז אחד, שזה אחוז אחד יותר ממה שהיה לי באחרונה. באמת שיהיה לו לבריאות, אבל לא מתחשק לי לשמוע, בעיקר בגלל שאני שומע את עצמי בקולו ובדמותו, וכמה עצוב נשמעתי כנראה באוזני אלו שהקשיבו לי עד היום.

יותר ויותר אלבומים קודרים מצאו את דרכם למערכת שלי

פס הקול של החיים שלי השתנה. יותר ויותר אלבומים קודרים מצאו את דרכם למערכת שלי. אלבומים גדולים כמו Kid A ו-Amnesiac של רדיוהד, או Sea Change של בק. אלבומים שתמיד מזכירים לי שאני לא היחיד שרע לו בעולם. צרת רבים, נחמת טיפשים.

עכשיו, כשאני בתחתית, צריך לחפש את הדרך למעלה. בסדרת התייעצויות איטית ומייגעת עם חבריי הזוגיים, כולם הגיעו למסקנה אחת בלבד - הסיבה האמיתית שאני לבד היא "כי אתה לובש סנדלים כל הקיץ". ומה קורה בעונות הנעליים?

"אה... זה, כי אתה חסר מזל".

בסופו של כל יום שעובר אני פונה למקום היחיד שלחסרי התשובה יש לפנות – לאמונה. האמונה שיום יבוא והכל יסתדר, שהכל לטובה. האמונה שהפתרון לבדידותי, אותה הבחורה שתשים קץ לימים הנוראים, תבוא מהכיוון הכי פחות צפוי. האמונה שזה פשוט יהיה יום נפלא. בדבר אחד אני בטוח - את האמונה הזאת, שום משבר לא יקח ממני.

האימייל של א.