לדימויים העזים של אבני-לוי יש חלק חשוב בהעצמת המתח וביופי הייחודי לספר. כך למשל מתוארת תחושת הסכנה ברגע מסוים: ''משהו לפת את עורפי. כפות ידיים של מת. האם קלאוס פיטפט?''. לאורך הספר מדלג המחבר בגמישות בין שדות הבור של ילדותו והיריקות של סבתו הסוערת נָנה לבין ברלין הנוכחית"
גבר הולך לאיבוד
"איש ללא צל" של יוסי אבני-לוי הוא לא רק רומן ריגול מותח וצבעוני, אלא גם סיפור חייו של צעיר הומוסקסואל שנעשה למרגל בעקבות נטישת אביו. דורון קורן על ספר מורכב ואינטלגנטי
"איש ללא צל" הוא ספר ריגול מורכב, אינטליגנטי וחושני, שלמרות אורכו הקצת מופרז (474 עמ') מצליח לא רק למתוח אלא גם להפתיע בפתרון מרתק לתעלומה. הכתיבה של יוסי אבני-לוי היא גם פעולתית וגם פנימית-נפשית, והיא מגוללת סיפור רב-שכבות העוסק במעללי ריגול ובטבעו של האיש המרגל, כשמתחת לזה רוחשת עוד עלילה סמויה שעניינה נטייתם המינית של גיבורי הספר והקשר המתפתח ביניהם. על הסיפור כולו משוך קו של געגוע לבית, לאהבה, לילדות שהיתה - ובעיקר למה שאיננו: "השיר היפה ביותר הוא השיר שלא אכתוב לעולם" נאמר במוטו לספר, שיר קירגיזי בן שמונה שורות מהמאה ה-13.
יונתן הוא דיפלומט ישראלי בגרמניה, שבאחד ממפגשיו עם קהל עוין ופרו-ערבי מתחבר אליו צעיר אוהד, מיסתורי ויפה תואר בשם סבסטיאן, מרגל מזרח גרמני לשעבר המבקש משום מה לספר לו את סיפור חייו. לסיפור העיקרי הזה, המועבר ליונתן בחלקים כתובים ומוקלטים, בשיטות הסוואה מתוחכמות ומסתכנות, נלווה סיפור ילדותו הנרגשת של יונתן עצמו ביישוב עני, וכן סיפור היחסים העכשווי בין השניים, הדיפלומט והמרגל הנרדף.
קורותיו של סבסטיאן, אגב, מבוססים על חיים אמיתיים של מרגל שפגש המחבר (המשרת אף הוא כדיפלומט) כשהתגורר כמה שנים בגרמניה, והחלקים מבוססי המציאות בעלילה הם לרוב משכנעים יותר מהחלקים המומצאים, שמורגשים בהם פה ושם תפרי הבדיה. המציאות אכן עולה על הדמיון במובן זה.
לפיתת ידיו של מת
לדימויים העזים של אבני-לוי יש חלק חשוב בהעצמת המתח וביופי הייחודי לספר. כך למשל מתוארת תחושת הסכנה ברגע מסוים: "משהו לפת את עורפי. כפות ידיים של מת. האם קלאוס פיטפט?". לאורך הספר מדלג המחבר בגמישות בין שדות הבור של ילדותו והיריקות של סבתו הסוערת נָנה לבין ברלין הנוכחית אשר "שִייפה את ציפורני יופיה מבעד לגזוזטראות עמוסות פרחים", וציורי נפש חשופים דוגמת "חייו הסתתרו כמה סנטימטרים מתחת לקליפה שכיסתה אותם" מתחככים בחיות נפש הזויות, למשל, החיה המופיעה בתוכו כשהוא מרגיש תקוע עד מוות: "יאק קשיש יקיש על החלון, ירחרח אותך לרגע באפו הלח ויישא אותך על גבו בצניפה של צער". המוזיקליות ("יאק קשיש יקיש") היא חלק מהעניין.
ועם זאת חלק מהדימויים בספר נראים לעתים כמלאכה מורגלת מדי, עם ציור עננים כלשהו ודימוי ציפורי כלשהו היוצרים פסקה שכתובה בכישרון אך צפויה. ופה ושם ישנה תחושה של הפרזה רגשית מנייריסטית, כשהיגון הוא "אינסופי" והנשמה "פורחת מרוב מבוכה" וכשהופעתו הפתאומית של סבסטיאן היא מראה "מבעית, מעורר חלחלה". מלאכותיות ניכרת גם בתגובותיו הנרגזות של יונתן לפניות הידידותיות-תמיד של סבסטיאן: פעם הוא רוצה "להטיח את הטלפון בפרצופו" ופעם "להשליך את המחברת ולצאת משם בחוטם מורם", ולא ברור על מה ולמה ההתקוממות המעושה הזאת שהרי גלוי שיונתן מרותק לדמות ולסיפורה.
באין משפחה
מה הפך את סבסטיאן למרגל? התשובה המעניינת המתבררת כאן קושרת זאת להעדר אב בחייו ולאופן שבו קלט זאת. אביו היפה נטש את אמו לפני לידתו בנסיבות מעליבות שהיא מסרבת בתוקפנות לפרט ובתוך הילד תופח הדבר לסוד מעיק ולמחסור גדול. המחסור בנוכחות אב הוא שהופך אותו ל"איש ללא צל", וכבר כילד הוא מסגל לעצמו הליכה בשוליים אשר תתגלגל בהמשך לתנועת המרגל החשאית, זו שאינה מותירה חתימת צל. אל שירותי המודיעין הוא מצטרף בתקווה למצוא דרכם את אביו אבל גם משום שהמסגרת הזאת משמשת לו תחליף אב, והוא מתמכר לביצוע המשימות ולַשבחים על ביצועיו המצוינים. "כאן המשפחה שלי... הם מעריכים אותי".
תסביך האב הוא הצומת שבו מצטלבת גם זהותו המינית של סבסטיאן. חיפוש האבא מוליך אותו כנער פנימייה להתחברות אוהבת עם חבר כריזמטי וכובש בנות בשם קונרד הכוללת התנסות הומוסקסואלית נסערת וחד פעמית שנטבעת בו. בבגרותו מנהל סבסטיאן מערכות יחסים עם נשים ויש לו אפילו חברה שהוא מאוד אוהב (ונוטש), אבל בניגוד ליחסו המנוכר משהו לנשים, דווקא לגברים, שאיתם כנראה לא שכב מאז, שמורות אצלו תחושות חמות, למשל כשהוא רואה בדוכן העיתונים "תצלומים מסתוריים של בחורים מעורטלים למחצה, מביטים בעיני נחש בואה למצלמה".
אבני-לוי יצר סימטריה בין סיפורם של סבסטיאן ויונתן: שניהם מדברים באותו קול רגיש ועשיר (אף שאת סבסטיאן האמיתי מתאר המחבר באחרית הדבר כמי שדיבר דווקא ב"מילים קמוצות וחסכוניות"), שניהם מתגעגעים קשות לחבר ילדות יפהפה שנעלם מחייהם (סבסטיאן לקונרד, יונתן לתומר), ולשניהם אימהות עם סיפור בגידה גברית ברקע, אשר אומרות להם את אותו המשפט: "אתה בן טוב, אני גאה בך". הדימיון הזה בין השניים והקרבה המסוימת הנוצרת ביניהם הם סוג של מציאת צל וזהות, גם אם חלקית.
