אנחנו מוזיקאים של הלב

האצבעות פורטות על הגיטרה כאילו היתה יצור חי. הוא שולט בה, מפגין בעלות, מאלף אותה, מרגיע, מלטף, מטייל על גוף העץ שיושב בטוח בחיקו וכל העת גופו שלו כמעט ואינו זז. הפנים מרוכזים, העיניים העצומות מתכווצות מדי פעם מרוב מאמץ והאצבעות, נפרדות מהגוף, מתרוצצות מעליהן.

צפו בפאקו דה לוסיה מנגן

מדריד 2005 היתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את פאקו דה לוסיה על הבמה. באותו הערב, ביציאה מהאולם חשבתי: כמה מעטים הם אלה ששמם הפך שם נרדף לאמנותם. הוא צוחק כשאני אומרת לו את זה, אבל לא מכחיש. הוא יודע היטב מה הוא שווה, האנדלוסי הגאה הזה. פאקו דה לוסיה הצליח להיות הדבר עצמו בזכות האקסטרה-משהו הזה שכל כך קשה להגדיר אבל אי אפשר לפספס. מחר (ב') הוא חוזר לישראל להופעה חד פעמית בפסטיבל התמר עם הרכב לא ייאמן של מוזיקאים וזמרות מהשורה הראשונה בספרד בהם אל ניניו חוסלה, אלן פרז, דומינגו פטריסיו, אל פיריניה וקונצ'י הרדיה. "להביא בגד ים?", הוא שואל רגע לפני שהוא אורז. זה ביקור קצר ולא מחייב, יותר כמו דרישת שלום חפוזה של צועני נודד ובכל זאת עושה רושם שהוא שמח לחזור. "יש לי תחושות טובות כלפי ישראל למעט בכל מה שנוגע למצב הפוליטי", הוא אומר, "אני שונא את ההקשר הפוליטי וכל מה שקורה עם הפלסטינים, אבל בואי לא נדבר פוליטיקה. כל חיי הייתי מעריץ גדול של המוח היהודי. אני אוהב את העם היהודי, אתם כמו הצוענים רק יותר אינטליגנטים. אתם יודעים איך לעשות כסף ולזכות בכוח. יש לי חברים יהודים בכל רחבי העולם ואנחנו כל הזמן מנהלים בינינו מלחמת מוחות, באמת אנשים אינטליגנטים".

"אני מוזיקאי בגלל הפלמנקו ולא נגן פלמנקו בגלל שאני מוזיקאי". פאקו דה לוסיה

אם כבר מדברים על כישרון תלוי מוצא, חבר ספרדי אמר לי פעם שפלמנקו זורם בדם, שזה גנטי. אתה מאמין בזה?

"אני לא מאמין גדול בגנטיקה, אני חושב שזה קשור יותר בחינוך שאתה סופג בבית. נולדתי לתוך משפחה שבה כולם עוסקים בפלמנקו, גדלתי לתוך המוזיקה הזו ולאורך כל חיי מוזיקת הפלמנקו התנגנה ברקע. כשהאוזן שלך רגילה מהיום שבו נולדת לשמוע פלמנקו, זה חלק בלתי נפרד ממך. אני מסכים שאצל הצוענים יש אולי משהו במצב הרוח הכללי שמעביר את המוזיקה והמחול מדור לדור. בשבטי הפלמנקו הנגינה על הגיטרה עוברת מסב לאב לבן, זו מסורת. בבית, אבא שלי היה נגן גיטרה וכל בני המשפחה".

מה זה פלמנקו בשבילך?

"זו הדרך שלי לתקשר עם אנשים מכל העולם מלב אל לב. אני לא זקוק לספקולציות, למילים או לשפה. פלמנקו פותח את הדלת בכל מקום שאליו אני מגיע ואני חושב שאין דבר יותר נפלא עבור בן אדם מהאפשרות לתקשר עם בני אדם אחרים בלי להשתמש במילים. מעולם לא למדתי מוזיקה באופן מסודר, אני לא יודע לקרוא או לכתוב תווים. החינוך המוזיקלי שלי הוא ממה שהחיים לימדו אותי, חינוך יכול לבוא גם מהרחוב. אבא שלי לימד אותי מה שהוא ידע ומאוחר יותר אחי הבכור לימד אותי מה שהוא ידע. בכל מקום שאליו אני מגיע אני מקשיב ולומד".

אתה קודם מוזיקאי או קודם פלמנקה?

"אני מוזיקאי בגלל הפלמנקו ולא נגן פלמנקו בגלל שאני מוזיקאי. אני יכול לנגן כל סוג אחר של מוזיקה, ועשיתי את זה בעבר, אבל יש לי את השפה שלי והיא שפת הפלמנקו. אני עושה את זה כל חיי. מאז שאני זוכר את עצמי נסעתי ברחבי העולם והשמעתי לאנשים את המוזיקה של אנדלוסיה שלי, המוזיקה של אבא שלי ושל המשפחה שלי. חיכיתי לזה מאז שהייתי בן 12. אני מאוד גאה ושמח לא בגלל שהפכתי להיות מפורסם או עשיר, אלא בגלל שפתחתי את הדלת לגיטריסטים אחרי שיסעו גם הם לכל רחבי העולם וישמיעו את המוזיקה שלנו שאני אוהב כל כך. זו המוזיקה שבעזרתה אבא שלי הרוויח את הלחם שהוא הביא לנו הביתה. המוזיקה שלו נתנה לנו אוכל וחינוך".

"מה שלקח לי ארבעים שנה, לדור החדש לוקח שנים ספורות"

יצירה זה סבל. כמו ללדת

פאקו דה לוסיה החל את דרכו כנגן גיטרה ספרדית בלהקות מחול. לאורך השנים הופיע עם רקדני פלמנקו רבים אך הפריצה הגדולה הגיעה כשניגן בשנת 1983 בסרטו עטור השבחים של קרלוס סאורה, "כרמן", בכיכובם של רקדן הפלמנקו המנוח אנטוניו גאדס האגדי ולאורה דל סול. מערכת היחסים בין התנועה למוזיקה כשזה נוגע לפלמנקו, סימביוטית לדבריו. "כשהייתי ילד להיות נגן פלמנקו היה ללוות רקדנים. לא היו אז נגני פלמנקו שהופיעו סולו. במקרה הטוב, נגני הגיטרה קיבלו סולו או שניים בתוך מופע מחול כך שבשבילי, לקיים קונצרטים או להופיע עם רקדנים וזמרים חשוב במידה שווה. המחול מביא את הקצב והשירה מביאה את המשמעות, את נשמת הפלמנקו. זו אותה השפה".

מבקרי מוזיקה מדברים תמיד על הטכניקה שלך אבל לא פחות על שילוב הסגנונות, על חיבור בין ישן לעכשווי ועל כך שאתה סופג מכל מה שמקיף אותך. האם זה מכיוון שכשיש לך את הבסיס אתה יכול לעוף?

"כן, בחירה יפה של מילים. כמוזיקאי וכבן אדם תמיד הייתי מאוד סקרן. אני לא יודע מוזיקה ולא יכולתי ללכת לבית ספר ללמוד. אז בשבילי לעבוד עם נגני ג'אז כמו צ'יק קוריאה, ג'ון מקלפלין, אל דימיאולה או לארי קורייל, היתה הזדמנות ללמוד דרכם הרמוניות ודרכים חדשות שיעשירו את המוזיקה שלי. גם הפנייה למוזיקה הקלאסית היתה מתוך הרצון לגדול ולהרחיב את המנעד של המוזיקה שלי. לפלמנקו יש נשמה גדולה והוא מאפשר חופש אדיר לפיתוח אישי אבל אנחנו נזקקים להרמוניות כי אנחנו לא מוזיקאים של בית ספר אלא מוזיקאים של הלב".

בשנות השמונים עבדת עם ג'ון מקלפלין ואל די מיולה וזו היתה הצלחה מטורפת. יש סיכוי שנראה אתכם מופיעים שוב יחד?

"אני לא חושב (צוחק). עשינו שלושה אלבומים וסיורי הופעות שונים וכשאתה חי במשך זמן רב עם אותם האנשים, זה מתחיל להיות קצת כבד. לחזור לעבוד ביחד יהיה בשביל לעשות כסף וזו לא הסיבה שבגללה אני מנגן. בהתחלה היה בחיבור הזה משהו מפתיע. זה איפשר לנו להתחדש, אבל בשלב מסוים זה חזר על עצמו. לנגן רק בשביל לעשות כסף, לא מעניין אותי. הופענו קצת יחד לפני שלוש או ארבע שנים. הקלטנו אלבום, יצאנו לסיור קצר לקידום האלבום וזה לא היה מוצלח. אז ממשיכים הלאה לדברים חדשים".

אתה מאלה שמשתעממים מהר? זקוק לריגושים?

"כן, אני אוהב לעשות דברים שגורמים לי שמחה ולא אוהב דברים שנותנים לי את התחושה שאני עובד. בכל פעם שאני לוקח את הגיטרה ליד אני רוצה ליהנות".

מה אתה חושב על סצנת המוזיקה הספרדית הנוכחית?

"שהיא גדלה בקצב מסחרר. מה שלקח לי ארבעים שנה, לדור החדש לוקח שנים ספורות. הם יודעים מה שלמדתי במשך חיים שלמים. אני חושב שרמת הנגנים היום גבוהה מאוד וגם המוזיקה עצמה טובה. מוזיקת הפלמנקו היום נמצאת בשיאה, אבל הבעיה היא שיש מחסור בנגנים בעלי אישיות יוצאת דופן שבאה לידי ביטוי במוזיקה ובשירה. קחי את קאמרון, הוא היה מאסטר והיום יש הרבה שנשמעים כמוהו, אבל מה שהיה לו וחסר להם זה האישיות. אנשים שנשמעים אחרת, שמתבלטים".

בפנטומימה היו אטיין דקרו ומרסל מרסו, במחול הקלאסי היו ניז'ינסקי, נורייב וברישניקוב ובמוזיקת הפלמנקו יש אותך. איך אתה מסביר את זה שלאורך כל כך הרבה שנים לא קמו שמות חדשים בתחום?

"את מדברת על הכרה וזה תלוי בהרבה דברים. קודם כל אתה צריך להיות טוב ולעשות את האמנות שלך כהלכה. אחר כך אתה צריך להיות במקום הנכון בזמן הנכון. יש הרבה אנשים שמנגנים מצוין אבל מחוץ למשפחת הפלמנקו הם נשארו אלמונים. זה תלוי בכל כך הרבה דברים ובהם מזל ועבודה קשה".

האלבום האחרון שלך, Cositas Buenas, יצא בשנת 2004. אתה עובד על אלבום חדש?

"עדיין לא. אני אסיים את סיבוב ההופעות בחודש דצמבר ואז אני ארצה לצאת להפסקה עם ההופעות וללכת לסבול קצת בחדר שלי בלי לדעת מה לעשות ולאן ללכת. יצירה, את יודעת".

זה לא סבל אמיתי, זה קצת ללכת לאיבוד.

"לא, לא, זה ממש סבל. אושר זה עניין רגעי , אבל על כל אושר קטן יש 5000 שעות סבל אדיר. אני אוהב את זה, אבל זה סבל. כמו ללדת, זה נחמד כשזה נגמר, אבל זה כואב".

בפעם האחרונה שהיית בארץ המופע נגמר בפיאסטה גדולה. מה אתה מתכנן הפעם?

"נראה, זה תלוי בסאונד, בתחושות שיביא איתו היום הזה, בתחושה של המקום. כמובן שיש לנו מופע מוכן אבל הדלת תמיד פתוחה לאלתורים. זה תלוי במצב הרוח. איך מזג האוויר?".