שתף קטע נבחר

לבד, בחגים, מה יהיה עם הרחמים העצמיים?

פתאום צדה את עינו בחורה על הבר. יפה, תווי פנים סקסיים, עדינה כזאת. שיערה אסוף באופן מרושל והיא בוהה במשקה שלה. המבט שלה נראה לאנדי מוכר, והוא חושב שזה מפני שהיא נראית בעצם בדיוק כמוהו. הוא מתחיל לשאול את עצמו כמה כבר הציקו לה היום, והאם יש טעם להזמין אותה לעוד סיבוב או שהציניות בה הוא לוקה דבקה גם בה, מתביישת לקוות, כמוהו

אנדי חושב שאם היה יכול להעביר את החגים במדינה אחרת, במיוחד במדינה קרה, היה עושה את זה. מוטב לתת לגיטימציה לרחמים העצמיים האלה, שאליהם התרגל כל כך. להיות לבד בחגים, ועוד בחו"ל, בהחלט מצדיק לרחם על עצמך בלי להרגיש רע עם זה.

 

כזו כמיהה... אנשים מהצד רואים את אנדי ומבינים שהוא לבד. אדם אוהב מקרין את האהבה שלו לכל הכיוונים, פתאום מחייך וצוחק מכלום, מרגיש טוב עם עצמו ורואים את זה. אבל אנדי לא. הוא בקושי מחייך, ולמעשה אפילו משפריץ ציניות ארסית שאנשים מריחים מקילומטר ומתרחקים ממנה כמו מאש, גם בלי שיגיד מילה.

 

הוא מרגיש במבטים המרחמים האלה, כל כך הרבה חמלה יש בהם, שכבר בא לו להקיא. הוא מת לצעוק, אבל לא מוצא קול ומילים.

 

שישי בלילה, סביבות 12, הוא לבד בבית על המחשב, לא נכנס בכלל לנישה הזאת של היכרויות באינטרנט. זה מרגיש לו קר וכל כך לא אמיתי. שונא את זה, כמו החבר הזה שלו שחזר עם עאלק מותגים מתורכיה. הוא ניסה להסביר לו – "אבל שנינו יודעים שזה לא אמיתי, אז בשביל מה?" וההוא ענה בצחוק - "בשביל ההרגשה אחי, בשביל ההרגשה". אותו דבר היכרויות אינטרנט. שניהם יודעים שזה לא אמיתי, אבל עושים את זה בשביל ההרגשה. ההבדל היחידי הוא ששם זה לא ממש מצחיק.

 

קורא איזה פוסט מצחיק בבלוג ופתאום מחליט לצאת קצת, פה ליד הבית, בירה. עושה שני טלפונים לחברים הרווקים שעוד נותרו לו. אחד במסיבה בדרום, השני בדייט. יוצא לבד, עם תקווה מבוישת לאיזו הרפתקה. הוא יודע שלא יקרה כלום. הוא מתבייש לקוות.

 

נכנס לבר. ברמן ספק אדיב ספק שיכור מוזג לו את הכוסית הראשונה. הוא מבחין בזוג שבמבט חטוף ניתן לומר שעומד להיפרד. המבט העצוב הזה, כמה רוך יש בו, מין שבריריות מביכה כזו שבגינה טס לך בגוף איזה עצב למוח ונוזף בך "תזיז את המבט! מה אתה מסתכל!?לא נעים".

 

בצד השני, בפינת הבר, צוהלת חבורה קולנית, שני גברים ושתי נשים מתודלקים כהלכה משחקים אמת או חובה. הוא חושב על כך שהוא מכיר את המושג הזה כבר שנים ומעולם לא חשב עליו לעומק. זו אמת? או שזו חובה כל העניין הזה פה? אני באמת רוצה כל כך לא להיות לבד, או שאני רוצה את זה כי אני מרגיש חובה? הוא מקבל איכשהו הרגשה שכולם בדיוק כמוהו, לא באמת רוצים להיות פה, בבר האפל הזה, מה שגורם לו להתחיל להרגיש נוח. מתיישב ומזמין כוסית שנייה. המלנכוליה שלו מתחילה להתפוגג בין אדי האלכוהול, והוא מרגיש איך טמפרטורת הגוף שלו עולה קצת.

 

פתאום צדה את עינו בחורה על הבר. הוא קצת לא מבין איך הוא לא הבחין בה כבר קודם, אבל המחשבה הזו חולפת כשם שבאה בזמן שהוא מנסה להיזכר מאיפה הוא מכיר אותה. בחורה יפה, תווי פנים סקסיים, עדינה כזאת. שיערה אסוף באופן מרושל והיא בוהה במשקה שלה. המבט שלה נראה לאנדי מוכר, והוא חושב שזה מפני שהיא נראית בעצם בדיוק כמוהו. לבד, בחגים, מתביישת לקוות ועדיין...

 

הוא יודע שהיא לא רואה ולא מסתכלת על כלום

היא מרימה את מבטה. עיניה בהירות, יפות כל כך. הוא מחייך לעצמו, כי הוא יודע שהיא לא רואה ולא מסתכלת על כלום. הוא מתחיל לשאול את עצמו כמה כבר הציקו לה היום, והאם יש טעם להזמין אותה לעוד סיבוב או שהציניות בה הוא לוקה דבקה גם בה. הוא שם לב שהוא בוהה ומסיט את המבט. הבהוב סלולרי מעיר אותו ממחשבותיו - הודעה מזמינה ללילה אחד מיני רבים עם זו שאיתה הוא מעביר, איך לומר, לילות מיני רבים. חסרי טעם הלילות האלה, הוא חש שהאוויר עומד, זה מין בור של פורקן שהוא תמיד נופל אליו ומחלץ עצמו בקושי רב בתחושת סלידה. כמה קץ כבר בנפילות האלו.


 

זורק את המפתחות ואת הארנק על השולחן, מוריד את החולצה. כעס תהומי גואה בו. הוא מתוסכל ועייף. זורק את עצמו על הספה, מסתכל סביבו ואומר לעצמו בקול רם "אין כאן כלום, נאדה... אין על מה להסתכל".

 

ופתאום, בבום, בבת אחת, הוא קולט. נשען לאחור ומניד בראשו בנשיפה. איך לא הבנתי...

 

"אין כאן כלום", הוא לוחש בשקט לעצמו. דמעות של אושר שכבר שכח הוא איך מרגיש מציפות את עיניו. זה פשוט כי אין כאן כלום. אני ריק, לא פיתחתי בתוכי דבר, לא נתתי לכלום לגדול בתוכי. איך לא הבנתי שבקרקע של פחד ורחמים עצמיים נקלטים רק זרעים של עצב, קיבינימט.

 

בדילוגים במדרגות הוא מנסה ללבוש מחדש את החולצה. לא נועל אפילו את הדלת. הוא רץ לבר האפלולי, רץ בטירוף על סף פיצוץ מאושר. סוף סוף הוא צוחק, נזכר מאיפה הוא מכיר אותה... וזה קטע שהוא בכלל שכח, מפני שהם כבר שנים צומחים יחד באותה ערוגה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מת לצעוק, אבל לא מוצא קול ומילים
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים