לבד, בחגים, מה יהיה עם הרחמים העצמיים?
פתאום צדה את עינו בחורה על הבר. יפה, תווי פנים סקסיים, עדינה כזאת. שיערה אסוף באופן מרושל והיא בוהה במשקה שלה. המבט שלה נראה לאנדי מוכר, והוא חושב שזה מפני שהיא נראית בעצם בדיוק כמוהו. הוא מתחיל לשאול את עצמו כמה כבר הציקו לה היום, והאם יש טעם להזמין אותה לעוד סיבוב או שהציניות בה הוא לוקה דבקה גם בה, מתביישת לקוות, כמוהו
כזו כמיהה... אנשים מהצד רואים את אנדי ומבינים שהוא לבד. אדם אוהב מקרין את האהבה שלו לכל הכיוונים, פתאום מחייך וצוחק מכלום, מרגיש טוב עם עצמו ורואים את זה. אבל אנדי לא. הוא בקושי מחייך, ולמעשה אפילו משפריץ ציניות ארסית שאנשים מריחים מקילומטר ומתרחקים ממנה כמו מאש, גם בלי שיגיד מילה.
הוא מרגיש במבטים המרחמים האלה, כל כך הרבה חמלה יש בהם, שכבר בא לו להקיא. הוא מת לצעוק, אבל לא מוצא קול ומילים.
שישי בלילה, סביבות 12, הוא לבד בבית על המחשב, לא נכנס בכלל לנישה הזאת של היכרויות באינטרנט. זה מרגיש לו קר וכל כך לא אמיתי. שונא את זה, כמו החבר הזה שלו שחזר עם עאלק מותגים מתורכיה. הוא ניסה להסביר לו – "אבל שנינו יודעים שזה לא אמיתי, אז בשביל מה?" וההוא ענה בצחוק - "בשביל ההרגשה אחי, בשביל ההרגשה". אותו דבר היכרויות אינטרנט. שניהם יודעים שזה לא אמיתי, אבל עושים את זה בשביל ההרגשה. ההבדל היחידי הוא ששם זה לא ממש מצחיק.
קורא איזה פוסט מצחיק בבלוג ופתאום מחליט לצאת קצת, פה ליד הבית, בירה. עושה שני טלפונים לחברים הרווקים שעוד נותרו לו. אחד במסיבה בדרום, השני בדייט. יוצא לבד, עם תקווה מבוישת לאיזו הרפתקה. הוא יודע שלא יקרה כלום. הוא מתבייש לקוות.
נכנס לבר. ברמן ספק אדיב ספק שיכור מוזג לו את הכוסית הראשונה. הוא מבחין בזוג שבמבט חטוף ניתן לומר שעומד להיפרד. המבט העצוב הזה, כמה רוך יש בו, מין שבריריות מביכה כזו שבגינה טס לך בגוף איזה עצב למוח ונוזף בך "תזיז את המבט! מה אתה מסתכל!?לא נעים".
פתאום צדה את עינו בחורה על הבר. הוא קצת לא מבין איך הוא לא הבחין בה כבר קודם, אבל המחשבה הזו חולפת כשם שבאה בזמן שהוא מנסה להיזכר מאיפה הוא מכיר אותה. בחורה יפה, תווי פנים סקסיים, עדינה כזאת. שיערה אסוף באופן מרושל והיא בוהה במשקה שלה. המבט שלה נראה לאנדי מוכר, והוא חושב שזה מפני שהיא נראית בעצם בדיוק כמוהו. לבד, בחגים, מתביישת לקוות ועדיין...
הוא יודע שהיא לא רואה ולא מסתכלת על כלום
היא מרימה את מבטה. עיניה בהירות, יפות כל כך. הוא מחייך לעצמו, כי הוא יודע שהיא לא רואה ולא מסתכלת על כלום. הוא מתחיל לשאול את עצמו כמה כבר הציקו לה היום, והאם יש טעם להזמין אותה לעוד סיבוב או שהציניות בה הוא לוקה דבקה גם בה. הוא שם לב שהוא בוהה ומסיט את המבט. הבהוב סלולרי מעיר אותו ממחשבותיו - הודעה מזמינה ללילה אחד מיני רבים עם זו שאיתה הוא מעביר, איך לומר, לילות מיני רבים. חסרי טעם הלילות האלה, הוא חש שהאוויר עומד, זה מין בור של פורקן שהוא תמיד נופל אליו ומחלץ עצמו בקושי רב בתחושת סלידה. כמה קץ כבר בנפילות האלו.
זורק את המפתחות ואת הארנק על השולחן, מוריד את החולצה. כעס תהומי גואה בו. הוא מתוסכל ועייף. זורק את עצמו על הספה, מסתכל סביבו ואומר לעצמו בקול רם "אין כאן כלום, נאדה... אין על מה להסתכל".
ופתאום, בבום, בבת אחת, הוא קולט. נשען לאחור ומניד בראשו בנשיפה. איך לא הבנתי...
בדילוגים במדרגות הוא מנסה ללבוש מחדש את החולצה. לא נועל אפילו את הדלת. הוא רץ לבר האפלולי, רץ בטירוף על סף פיצוץ מאושר. סוף סוף הוא צוחק, נזכר מאיפה הוא מכיר אותה... וזה קטע שהוא בכלל שכח, מפני שהם כבר שנים צומחים יחד באותה ערוגה.