תקיפה וצנזורה: מתי לשתוק, מתי לקחת אחריות?

אחרי חודש של שתיקה רועמת והסתמכות על "מקורות זרים", התירה הצנזורה הצבאית לפרסם את דבר התקיפה בסוריה - מבלי לפזר כליל את הערפל. מה הרוויחה ישראל משתיקה - ומה היא עלולה להפסיד מהפרתה?   

"פעולה שכזו היא פעולה שאי-אפשר להסתיר", אומר ל-ynet ח"כ דני יתום, ראש המוסד בעבר. "היה ברור שבשלב מסוים - בעיקר כשרבו הפרסומים הזרים והסוריים - נצטרך להתייחס לדברים. זה מוזר כשסוריה מודיעה על כך וישראל שותקת - מרגע שהיא מודיעה, כבר אין טעם לשתוק".

"לא תמיד צריך לדבר", אומר יתום, "זה תלוי בסוג הפעולה. יש פעולות שנעשו על-ידי מדינת ישראל ונותרו עלומות עד עצם היום הזה". אז מתי לפרסם ומתי להתאפק? "יש דברים שאסור לספר לעולם, ויש דברים שצריך לפרסם מיד כאשר הם קורים. יש דברים - כגון הפעולה הזו - שצריך לפרסם פרק זמן מסוים אחרי שהם קורים. התקלה בפרסום הפעם היא שהצנזורה התירה פרסום מבלי שהתייעצה עם הדרג המדיני - אם זה נכון, זו תקלה חמורה מאוד-מאוד".

יתום, אלוף במילואים, מילא שורה ארוכה של תפקידים בכירים ורגישים במערכת הביטחון, ובראשם - הפיקוד על המוסד בעת ניסיון ההתנקשות הכושל בחאלד משעל בירדן בספטמבר 1997. על רקע האירועים האחרונים, הוא נזכר בפרשה ההיא ובספיחיה: "מה שקרה שם זה שהדבר פורסם בכלי התקשורת הישראליים חרף צו איסור פרסום. היה טעם לשמור על דממה תקשורתית עד שאנשינו ישוחררו, ולצערי, זה לא קרה. זה התפרסם בכותרות גדולות.

"הבעיה העיקרית הייתה שמתוך עבודתהּ של ועדת החקירה יצאו כל יום הדלפות שפגעו באופן קשה בביטחון המדינה - חלק מכך סודות כמוסים. לא על עצם הפעולה, אלא שיטות וכוחות. לצערי הרב, את הפרסומים האלה של הפטפטנים שיצאו מתוך הפעולה - ואני יודע מי היה המדליף הראשי - היה צורך לעצור, והצנזורה לא הצליחה".

אהוד יתום - אחיו של דני יתום, ומי ששירת בכנסת הקודמת כח"כ מטעם הליכוד - מילא תפקידים בכירים בשב"כ והתפרסם בעיקר בעקבות מעורבותו בפרשת קו 300. הפרשה זיעזעה את מערכת השלטון בישראל, ושינתה את יחסי הכוח בינה למערכות התקשורת והמשפט. "המדיניות של עמימות טובה תמיד, ונכון עשו מקבלי ההחלטות כאשר לא דיברו לאחר ההתרחשות", הוא אומר. "כאשר הנשיא אסד הודה אמש שהייתה תקיפה ישראלית, אז אי אפשר היה להמשיך לטמון את הראש בחול. אני לא יודע בדיוק מה הייתה מגמת הפעולה ואיזה יעדים היא השיגה, אבל טוב ששמרו על עמימות".

התקשורת - רע הכרחי

חבר-כנסת נוסף שמילא בעבר תפקיד בכיר במערכת הביטחון הוא ישראל חסון (ישראל ביתנו), לשעבר סגן ראש השב"כ. "ברמה העקרונית, החלום הרטוב של כל בעלי התפקיד והמבצעים למינהם הוא שהפרסום ישרת את הצד האופרטיבי", הוא אומר, "לכוון את זה שהפרסום ישרת מטרה מבצעית מסוימת. ההתייחסות לתקשורת היא יותר כאל רע הכרחי מאשר כאל משרת מטרה. לפעמים הפרסום חשוב כי זה משרת את ההרתעה, או שהצד השני רוצה להסתיר בושה.

"צריך לקחת את עניין הפרסום כדבר שיקרה; אין מה לעשות. היום, כשכל

מצלמה בסלולארי מתעדת כמעט מעצמה הוצאה להורג של שליטים, היכולת להסתיר היא הרבה יותר מצומצמת. לפעמים זה משחק לטובתך, ולפעמים לא. אני מכיר הרבה מאוד פעולות של השירות שהייתי מת שאיש לא יידע מהן, והיום הן נחלת הציבור. ראינו את זה גם במלחמה האחרונה, כשכוחות עדיין לכאורה היו בבעל-בק, ואל-ג'זירה פירסמה את זה בשידור חי, ואחרי זה אנחנו".

על ההחלטה לפרסם את דבר התקיפה בסוריה, מגיב חסון: "היה טוב מאוד ששתקו עד עכשיו, כי הפעולה הזו הייתה אמורה להרתיע, והיא כנראה השיגה את שלה. מעכשיו זה יכול רק לגרום למבוכה בצד השני, שתחייב אותו להגן על כבודו. אני לא 'מת' על כך שפירסמו זאת עכשיו, אבל אני מקווה שיסתפקו בזה. זה יועיל לכל הצדדים".